צעירים פורצי דרך: מקארה מברהטום, הנער הביישן שהפך למאמן כושר

פרק ראשון בסדרת סיפורים אישיים של 'צעירים פורצי דרך בישראל'  – על פליטים ומבקשי מקלט שהצליחו להתגבר על חסמים, להגשים את עצמם ועל מה שלמדו בדרך. בשיחה עם נציבות האו"ם לפליטים מקארה מספר על האתגרים שחווה כצעיר שהגיע לישראל לבדו ואיך אמון שנתנה בו משפחה אחת סייע לו להגשים דברים שאפילו לא דמיין.

 

הסיפור הזה מתחיל כמו סיפורים רבים של מבקשי מקלט ופליטים החיים בישראל, ועובר בכל התחנות המוכרות: פחד, אלימות והימלטות מהשלטון, בריחה דרך סודאן, פרק כאוב בסיני המסתיים עם תשלום כופר, וממשיך עם ההגעה לישראל, מציאת עבודות מזדמנות תוך כדי היכרות עם המציאות החדשה וחיפוש זהות שאינו נגמר.

אך הסיפור של מקארה מברהטום  סולל לעצמו דרך חדשה משלו, אי שם במושב קטן בנגב ובעזרתה של אישה אחת אשר פתחה בפניו את דלת ביתה ועולמות אחרים שלא דמיין.

הדרך הפתלתלה הזו, שהחלה באריתריאה, והמשיכה עם הגעתו בשנת 2012 של הנער בן ה-16, בגפו לישראל, הגיעה לשיאה בבוקר ה-20 ביוני, 2024, בו התייצב מקארה בלשכת משרד הפנים וקיבל אחרי שש שנות הליך משפטי, תעודת זהות. באותו הערב הוא סיפר את סיפורו על הבמה באירוע מיוחד לציון "יום הפליט הבינלאומי".

נציבות האו"ם לפליטים ישבה לשיחה עם מקארה על האירועים המשמעותיים בדרך הארוכה שעבר אשר העניקו לו תחושת שייכות, אמונה ביכולת שלו ואת האפשרות לחלום.

 

תמונה ראשונה: 2014, המרחב הציבורי הופך לספר פתוח

מקארה הגיע לישראל בעודו קטין, כשהוא אינו מלווה על ידי הוריו או בני משפחה. הוא נעצר בגבול הדרומי ונלקח למתקן סהרונים בשנת 2012. משם, הועבר עם קטינים לא מלווים נוספים למתקן בחדרה, שהוסב מבית כלא לנשים לסוג של מתקן משמורת  עבור עשרות  ילדים ונערים אשר הגיעו לישראל ללא ליווי מבוגר מאריתריאה וסודן באותן שנים. חמש מאות נערים ונערות בקירוב עברו במתקן זה ומשם, תואמה קליטתם והם נשלחו לפנימיות של המנהל לחינוך התיישבותי, לגרעינים וקיבוצים שונים, כמו גם למשפחות אומנה ישראליות או למשפחות ממדינת מוצא הכוללות קרובי משפחה בגירים שחיו בארץ.

מקארה ביקש להצטרף לחבריו שנקלטו בכפר הנוער ניצנה. בניצנה הוא קיבל גם עבודה, מסגרת לימודים ומעטפת של בית. "עבדתי בחממות, בקטיף עגבניות שרי, הרווחנו 14 ש"ח לשעה, מחמש בבוקר עד אחת בצהריים, היה שם חום נוראי אבל התייחסו אלינו מאוד יפה, דאגו לנו כמו הורים לילדים," מקארה מספר. "הייתה מחכה לנו ארוחת צהרים טעימה, זה היה משהו שלא ראיתי אף פעם בחיים עד הנקודה הזאת. עבדנו והתחלנו להחזיר את הכסף (את הכספים ששילמו מכרים או בני משפחה לבדואים בסיני בתמורה לשחרורם. ד.ר.), כל אחד למי שהוא היה חייב".

 

בשנת 2014 מלאו למקארה 18 שנים והוא יצא מהפנימייה בהתרגשות לקראת חיים עצמאים. אך החיים מחוץ ליישוב הקטן הציבו אותו בפני אתגרים חדשים של החיים בישראל. הוא הצטרף אל אחיו הגדול שהגיע לארץ לפניו. המשפחה המורחבת כעת השתכנה בתוך קרוואן בתוך מפעל לברזל בבית שמש בו עבדו השניים.

"כשהגעתי למשרד במפעל, הבחורה בכוח-אדם הסבירה לי שאסור לנו לטפס לגובה מעל 2 מטר כי אין למבקשי מקלט ביטוח ", מקארה משחזר. "זמן קצר אחר כך אחד העובדים במפעל ביקש ממני לטפס לגובה 10 מטרים וסירבתי לעלות. ואז ביקשו מאחי הגדול ומיתר האריתראים ה"וותיקים" יותר. הביאו מלגזה ורתמה לקשור לאחי. הסברתי לו שאסור לו לעלות… הוא לא ידע מספיק טוב עברית ולא הבין את עניין הביטוח. באותו רגע ראיתי איך מי שלא יודע את השפה מועד לניצול, זה דחף אותי ללמוד עוד ועוד".

הלמידה הזו מלווה אותו כבר עשור. "הייתי קורא כל דבר שראיתי, כשאני עולה לאוטובוס, נכנס לשירותים, בכל מקום, הייתי קורא "טכנאי בזק" על חולצה של מישהו, שלט פרסומת "אבי מזגנים", אין שלט בין דרום תל אביב לבאר שבע שלא קראתי," הוא מספר. "הבנתי שעכשיו אני פה, ואני צריך להיות כמה שיותר ישראלי."

הקשר עם אחיו והעבודה במפעל לא סיפקו למקארה את היציבות והביטחון שהוא חיפש וכך, אחרי 14 חודשים הוא מצא עצמו בחזרה במקום היחיד בו הרגיש בבית, בניצנה.

תמונה שנייה: 2015, ערב ראש השנה אצל משפחת צמח

עם חזרתו לניצנה, במאי 2015, מקארה התחיל לעבוד כקופאי וסדרן במכולת בקדש ברנע הסמוכה ליחידה בה התגורר. "זו הייתה המכולת היחידה באזור וכולם היו קונים שם והכרתי את כולם… זו הייתה הפעם הראשונה שאני נוגע במסך, מתקתק במחשב. זה היה לי מאוד מפחיד אבל אמרתי לעצמי, זה מה יש וצריך להסתדר".

אחד הגורמים שהלחיצו את מקארה, מלבד השליטה במחשב הייתה גם תקשורת בעברית עם הלקוחות, ועם לקוחה אחת במיוחד. "אוקסנה הייתה באה לשם והייתה אומרת שלום, שואלת שאלות, וזה היה מאוד מלחיץ, אז לפעמים הייתי רואה אותה מגיעה, והייתי מתחבא במחסן עד שהיא תלך."

אוקסנה צמח כיום היא דמות מוכרת ופעילה בולטת בקידום זכויות מבקשי מקלט ופליטים בנגב. בזמנו, התאקלמה חזרה ביישוב קדש ברנע אחרי ששבה ממסע הסברה חובק עולם עם חמי בעלה וארבעת בנותיהם. כמה חודשים לפני שמקארה חזר לניצנה, אוקסנה וחמי הוסיפו למשפחתם תינוק בן 10 חודשים, באומנה.

בערב ראש השנה מקארה קיבל הזמנה, להצטרף לארוחת חג בבית משפחת צמח. "היה שולחן ארוך ומלא באנשים, היו עוד אריתראים וגם מתנדבים מצרפת, היה המון אוכל על השולחן ולא הצלחתי להכניס שום דבר לפה מרוב התרגשות. השיחה לא נגמרה ואני הבנתי מעט עברית אז רק עניתי "כן" לכל מה ששאלו בלי להבין," מספר מקארה. "חמי החזיר אותנו לניצנה, נסיעה של אולי חמישה קילומטרים, שלא נגמרה. כשירדתי מהרכב ישר התחלתי לרוץ, ואפילו לא נפרדתי מרוב מבוכה. צעקתי מרחוק "לילה טוב". אמרתי לעצמי: "יש! זהו, זה נגמר!" וחשבתי לעצמי, רק שלא אפגוש אותם מחר."

אך מקארה פגש אותם שוב, והמבוכה והבושה חלפו מהר. "אחרי אותו ערב הקשר כבר עבר מהמרחב של המכולת אל הבית," אוקסנה מספרת. "הקשר התהדק נורא מהר ונורא חזק."

באופן שנדמה לכל הצדדים טבעי ומתבקש, אוקסנה החלה ללוות את מקארה בסידורים בירוקרטיים כמו פתיחת חשבון בנק, תור לרופא שיניים ובכל מקום סיפקה את תעודת הזהות שלה על מנת להקל על התהליך. "בכל מקום אמרתי 'אני קובעת תור לבן שלי', היה מאוד ברור לי שכמו שאנחנו אימצנו אותו הוא אימץ אותנו."

תמונה שלישית: 2016, אבטיח עם נרות

"באריתריאה אין דבר כזה יום-הולדת", מספר מקארה. הוא לא היה רגיל שחוגגים סביבו חגים או ימי הולדת והמחשבה על כך גרמה לו אי נוחות, אפילו אחרי שנה עם משפחת צמח. אבל הביישנות והמנהגים שהכיר מילדותו, החלו להתערבב עם המסורת המקומית, והמשפחתית החדשה. "אצלנו יום הולדת זה דבר רציני ואין דבר כזה שלא חוגגים," אוקסנה סיפרה. "יום הולדת זה לא רק בשבילך, זו הזדמנות לאפשר לאנשים סביבך להגיד לך כל מיני דברים." אך מקארה אפילו לא ידע  באיזה תאריך נולד, אז איך יוכלו לחגוג?

יחד הם ישבו מול לוחות שנה מקוונים, הצליבו זיכרונות ותאריכים ולבסוף קבעו תאריך בו נולד. בבוקר ה- 25 ביולי מקארה זכה לטקס יום הולדת ראשון. עכשיו היה תאריך, בעיה נוספת צצה. "הוא לא אכל שום דבר מתוק וגם לא עוגות. איזה עוגה אופים  לילד שלא אוהב מתוק?" וכך מקארה שיחזר את אותו הבוקר: "כל המשפחה והאחיות קנו לי מתנות, ואמא לקחה אבטיח, חתכה לשניים, תקעה נרות וככה חגגנו… זה היה מאוד מרגש".

בחג המולד והשנה האזרחית החדשה 2017, הייתה גם הזדמנות לציון חמש שנים מאז הגיע מקארה לישראל, חיכתה לו מתנה נוספת. "אמא קנתה לי נעלי 'בלנקסטון' בכלבו לחקלאי ואמרה לי זהו, עכשיו אתה ישראלי", הוא מספר. "באותו רגע היא עשתה אותי שווה כמו כולם".

"כל מחסום כזה, זו סטירת לחי – הנה הצלחתי, עכשיו אני יכול? לא, עדיין לא. אחרי כל אירוע כזה היה צריך הרבה חיבוקים"

תמונה רביעית: 2019, חדר כושר "עשה זאת בעצמך"

אוקסנה מכנה את הקשר שלה ושל בנה "תקשורת ווקי טוקי", הם מדברים כל יום, כל היום. אחד מהמנהגים שלהם הוא טקס קפה של שישי בבוקר בזריחה. על רקע המדבר הדומם הם מדברים שיחות נפש. "אנשים משלמים הרבה כסף לפסיכולוג, אני לא צריך, יש לי את אמא," מקארה סיפר. כעת, כשהוא לא חייב כספים לאחיו, יש לו גב משפחתי וקרקע יציבה ותומכת, התפנה מקום בחייו לשאלות אחרות.

"יום אחד אמא שואלת אותי 'מה החלום שלך?'", מקארה מספר. "מה זה "חלום"? חשבתי שזה מה שקורה בלילה," מקארה ענה. "אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזאת. לא היה לי מושג מה לענות להם." כעת, הייתה לשניהם משימה חדשה.

יחד הם זיהו את העניין שלו בספורט והוא רצה להעמיק ולפתח את הכושר האישי שלו. אבל כשניסה מקארה להירשם למכון כושר ביישוב הסמוך "כמהין", רכז הביטחון (הרבש"צ) לא הסכים לקבל אותו כי לא הייתה לו תעודת זהות, אפילו שהיה בן בית של משפחת צמח. 'אני לא רוצה את השחורים אצלי בחדר כושר', אוקסנה שיחזרה את דבריו.

במקום להיפגע, מקארה פנה לחפש פתרון וכשלא מצא כזה בשטח, הוא בנה אותו בעצמו. הוא ביקש מאמו שתשיג לו "שימורי ענק של זיתים" מהמפעל בקדש ברנע, "שימורים" הם למעשה פחי מתכת של שישה-שבעה ליטר מהם הכין משקולות, יצק מלט וברזלים שאסף ומהם הרכיב מתח. לבסוף גם השיג צמיגי ענק שלא היו בשימוש, וכך בנה לו חדר כושר בשטח הפתוח. "ואז אמא שאלה אותי, אם אני רוצה להיות מאמן כושר? ואמרתי לה כן! מה זה מאמן כושר…?" ושוב, אוקסנה התגייסה. החל מהשימוש בתעודת הזהות שלה שיאפשר רישום לקורס, דרך למורה פרטי שהגיע מבאר שבע, ולמידה יחד ערב, ערב.

"פתחתי את כל האתרים שיכולתי, קניתי את כל הספרים שיכולתי. הוא בתל אביב ואני פה בערסל, בכל ערב שעה – שעה וחצי – בזום." אוקסנה סיפרה. "היא גם הייתה עוברת את המבחן," מקארה מעיד בחיוך.

ובכל אחת מהפעמים שלא הצליח לעבור את מבחן האמצע, מבחן הסיום או המבחן המעשי, אימו הייתה שם. "היום לא עברת, זה בסדר, אתה יכול להתבאס היום, מחר מתחילים מהתחלה. ובסוף עברנו גם את זה, זה היה שיעור לכולנו, לכל הילדים. וכשהוא קיבל את התעודה הרשמית זה היה הכי מרגש כי זו הצלחה שלא באה בקלות"

אוקסנה מספרת שאחרי שמקארה קיבל תעודת הכשרה הוא מהר מאוד השיג עבודה בחדר כושר בבריכה ציבורית בתל אביב, אך שם, נדרש להציג תעודת יושר מהמשטרה, וכמבקש מקלט, שאינו רשום במערכת כמו כל הישראלים, לא יכול היה להנפיק אישור כזה, ומקום העבודה פסל אותו. אימו ליוותה מהצד וראתה את הכאב, וסייעה לו להמשיך קדימה."כל מחסום כזה, זו סטירת לחי – הנה הצלחתי, עכשיו אני יכול? לא, עדיין לא. אחרי כל אירוע כזה היה צריך הרבה חיבוקים."

אך מקארה מצא חדר כושר אחר,  ברחוב הירקון בתל אביב ובמהרה גם מצא לקוחות לאימונים פרטיים. החיבור שלו לתחום ולאנשים היה קל ומהיר, והסיפוק היה גדול. "עכשיו כבר התחלתי להבין, מה משמעות המושג 'חלום'".

 

"המסע הזה לימד אותי שכל אחד צריך מישהו אחד שיאמין בו, כמו שהמשפחה הזאת האמינה בי."

 

תמונה חמישית: 2024, יום הפליט הבינלאומי

הנער הביישן שקטף עגבניות בשביל 14 ₪ לשעה ולימד את עצמו עברית מקריאת שלטים, עומד כעת על הבמה כתפיו חסונות, זקנו עבה, שרשראות וקעקוע Never give up – לעולם לא לוותר מבצבץ מחולצת בד קלילה בהדפס שחור-לבן, ועל פניו חיוך גדול. הוא הגיע כדי לשתף את הקהל החגיגי בבית ציוני אמריקה בתל אביב, במסע שלו, מאריתריאה, דרך סיני, ניצנה, תל-אביב, ועד לאותו הבוקר ממש, בו קיבל תעודת התושב ארעי (א/5) לאחר שש שנות הליכים משפטיים. באופן כמעט קוסמי, שני האירועים הללו התכנסו לתאריך בו מצוין כל שנה "יום הפליט הבינלאומי".

"אני רוצה להתחיל מהסוף, אני היום קיבלתי תעודת תושב ישראלי אחרי שש שנים… המשפחה הזאת נתנה לי את כל מה שהיה אפשר לתת, יש לי ארבע אחיות ואח, יש לי אבא ואמא, בראש השנה זה יהיה תשע שנים שאני איתם… המסע הזה לימד אותי שכל אחד צריך מישהו אחד שיאמין בו, כמו שהמשפחה הזאת האמינה בי." מקארה נרגש מאוד ומודה גם לעורך הדין נמרוד אביגאל, מארגון היא"ס היושב בקהל. אביגאל הגיש את הבקשה למעמד של תושבות קבע מטעמים הומניטריים וליווה את משפחת צמח לאורך השנים.

 

"מילד שהיה צריך להתחמק ממני במכולת לילד שעומד על במה זה שני הקצוות של התהליך שהוא עבר," מספרת אוקסנה. היום הוא יודע שאנשים מתמגנטים אליו תוך שנייה, הוא יודע איזה דרך הוא עבר, ועדיין הוא עם הפנים קדימה לקראת מה הוא רוצה לעשות לאן עוד הוא רוצה להגיע, כל הזמן בתנועה."

אפילוג: חשבון חשמל

שיחתנו האחרונה מתקיימת שלושה חודשים לאחר קבלת התעודה, אך לדבריו, התחושה ביומיום לא השתנתה מהותית.

"מצד אחד אני לא מרגיש שינוי גדול. בגלל שאני צריך לחדש את התעודה כל שנה, אני עדיין מרגיש שזה לא קבוע, ושמשהו יכול לקרות בשנה הבאה ולא יחדשו לי, או שיחליטו להחזיר לי את ה ב'/1."  הוא מספר. יחד עם זאת הוא מודה, השתנו כמה דברים משמעותיים בחייו. ראשית, הוא קנה רכב, וכעת לעצמאותו ולחופש התנועה שלו יש ביטוי מוחשי  ויומיומי. אך השינוי הגדול ביותר, הוא דווקא בפרטים הקטנים, האפורים שנעלמו כבמטה קסם.

"עכשיו אני יכול לקבוע תורים בכל מקום, אני יכול לשלם ארנונה, פותח חשבון בנק, ויכול להשכיר דירה בלי בעיה," מקארה מממשיך ומתאר את האתגרים הבירוקרטים, מנת חלקם של כל מבקשי המקלט בארץ. "בזכות המעמד שקיבלתי אני יכול לבצע פעולות בנקאיות בהוראת קבע, יכול לפתוח עסק, עוסק מורשה, יש לי צ'קים, אני יכול לעשות העברה בנקאית… בעבר, לא היה לי כרטיס אשראי, כל תור לרופא שקבעתי הייתי נעזר בתעודת זהות של אמא, לא לכולם יש את האפשרות הזאת." אך המשפט שהתחיל  בנימה אופטימית ומונה את האפשרויות החדשות שנפתחו בפניו, חוזר לקרקע המציאות כשמקארה מבין את הפער שנוצר בינו ובין החסמים שעדיין ניצבים בפני הקהילה שלו.

“מצד שני, אני מרגיש כמו כולם עכשיו, אני מסתכל על מאמן כושר ישראלי ועכשיו אני מרגיש בתחרות עם ישראלים שנולדו פה.”  עם האמירה הזאת עיניו זורחות, ונדמה שזה כל מה שביקש, לשחק יחד על אותו מגרש, בתנאים שווים.

Share on Facebook Share on Twitter