חסן שרד את מותם של בני משפחתו הקרובים ביותר, עינויים בידי הממשלה ושלוש שנות עבדות, בטרם נמלט לישראל בחיפוש אחר מקלט בטוח. עשר שנים לאחר-מכן, הוא עדיין אינו יכול לשוב לביתו בביטחון.
חסן שועבד למשך שלוש שנים בטרם עלה בידו להימלט ולמצוא מקלט בטוח בישראל. / © נציבות האו”ם לפליטים בישראל
רוב ילדותו של חסן עברה עליו ברוגע בכפר סמאסים, השוכן בהרי הנובה שבסודאן. הוא עבד לצד הוריו, אחיו ושתי אחיותיו בגידול ירקות ובטיפול בפרות של המשפחה.
כשחסן היה בן שבע עשרה, הצבא הסודאני תקף את כפרו והחריב אותו. רבים מתושבי הכפר נהרגו בפשיטה; חסן איבד את אביו ואת אמו, כמו גם את אחיו ואחת מאחיותיו.
”הם שרפו את הכפר שלי והרגו את המשפחה שלי מול עיניי“, סיפר חסן.
הוא עצמו נעצר על-ידי המודיעין הסודאני ונחקר בתואנה שהשתייך לצבא השחרור העממי הסודאני (SPLA), מיליציה הנחשבת לאויבת הממשלה. למרות שלא הייתה לו שום זיקה למיליציה, הוא עונה קשות במשך מספר חודשים. חסן הוכה ברובים והוחזק בתנאים קשים בבור שרוחבו מטר ועומקו שלושה מטרים, עד ששריריו שותקו. הוא נושא עד היום צלקות עמוקות בראשו מהתעללות ממנה סבל במהלך מאסרו.
עם שחרורו הוא נמסר לקצין בצבא סודאן. הקצין לקח אותו למדינת צפון קורדופאן, אך במקום לשחררו, שיעבד אותו. במשך שלוש שנים נאלץ חסן לכלות את ימיו בעבודה למען האיש ששבה אותו: הוא קרצף מטבחים, סחב מכלי מים וכיבס בגדים. מעולם לא ניתן לו אוכל, והוא נאלץ להתקיים על שאריות מזון שמצא באשפה. את לילותיו בילה כבול, על הרצפה.
לאחר כמעט שלוש שנים בשבי, ניגש לחסן אדם בעת שהוא עסק באיסוף מזון בשוק עבור שובו. האיש, שצפה בו מזה זמן, ביקש כי יספר את סיפורו. כשסיים חסן את הסיפור, שאל אותו האיש מדוע לא ניסה לברוח.
”כולם כאן מכירים אותי“, ענה חסן. אם היה בורח, הוא לא היה מגיע רחוק; כל השכנים הכירו את האיש שהחזיק בו בשבי והיו ממהרים להשיב אותו אליו. ועם החזרתו, הוא יכול היה לצפות לעונש אכזרי ביותר.
האיש הציע לעזור לחסן להימלט, ולקח אותו לביתו, שם פגש אורחת בלתי צפויה: קרובת המשפחה היחידה שנותרה לו – אחותו.
”הצבא לקח אותי למקום אחד ואת אחותי למקום אחר. התרוצצתי וחיפשתי אותה, אבל אף אחד לא אמר לי כלום. ואז, אחרי שנים, יום אחד, פגשתי את אחותי שוב. לא האמנתי למראה עיני. חשבתי שהצבא הרג אותה“, מספר חסן, ועיניו נוצצות לזכר אותו יום מאושר.
למרות שמצא את אחותו, חייו של חסן בסודאן נותרו קשים מאוד.
”אתה לא יודע מי חבר שלך ומי שייך לאנשי הביטחון,“ הוא הסביר בעצב.
הממשלה סירבה להנפיק לו תיעוד הולם בגלל מוצאו האתני, והדבר מנע ממנו למצוא עבודה. הוא נכלא פעם נוספת לפרק זמן קצר, לאחר שסירב לתמוך בממשלה או להצטרף לצבא ההגנה העממי.
בעקבות אירועים אלה החליט חסן שעליו לברוח מסודאן.
”עמדו בפני שתי אפשרויות מסוכנות באותה מידה … ’חזרה‘ שמשמעותה מוות בטוח, ו’עזיבה‘ ”שמשמעותה הליכה אל הלא נודע“.
הוא נפרד מאחותו והלך ימים ארוכים ברגל כדי להגיע למצרים. שם, בקהיר, גילה אלפי מבקשי מקלט סודאנים. חלקם הפגינו מול משרד נציבות האו”ם לפליטים, והשביתה הממושכת מול המשרדים מנעה ממנו להגיש בקשת מקלט. חסן חשש לחייו ופחד כי ממשלת מצרים תשלח אותו בחזרה הביתה – כפי שקרה למבקשי מקלט סודאנים אחרים. הוא החליט לצאת למסע הארוך והמסוכן במדבר סיני כדי לחפש ביטחון והגנה בישראל.
”עמדו בפני שתי אפשרויות מסוכנות באותה מידה“, הוא מספר. ”הראשונה הייתה להסתובב ולחזור מיד לתופת שהשארתי מאחוריי. משמעות הדבר היתה שעלולים להרוג אותי בכל רגע אם אצעד בחזרה למצרים. והאפשרות השנייה הייתה להמשיך בחציית הגבול, למרות שלא ידעתי איך יראו חיי לאחר מכן. אז הייתי לכוד בדילמה של 'לחזור' או 'להתקדם': משמעות החזרה היתה מוות בטוח, ומשמעות ההתקדמות – הליכה אל הלא נודע“.
ה”לא נודע“ שבחציית הגבול לישראל הפך לסדרת מעצרים, שבעקבותיהם נכלא בבתי הכלא קציעות, צוהר ומעשיהו, ולאחריהם, שהה שנה במתקן חולות. במהלך שהותו בבתי הסוהר חלה חסן, וסבל מסיבוכים שמהם הוא סובל עד היום.
עבודתו בארגון הפליטים הסודאנים בישראל היא שמעניקה משמעות לחייו. כיו"ר הוועד המנהל של הארגון, הוא יכול לתמוך במבקשי מקלט אחרים הזקוקים לסיוע בקבלת מעמד פליט, במציאת עבודה או ברכישת ביטוח בריאות. באמצעות הקהילה יש ביכולתו לתמוך בחבריו הסודאנים – תמיכה שהוא עצמו ניזקק לה כל-כך אך מעולם לא קיבל.
כעת, למעלה מעשור לאחר שהגיע לישראל, חסן חי עדיין בחוסר ודאות לגבי עתידו. הוא אינו יכול לשוב בבטחה לאזור מוצאו שבהרי הנובה, הנמצא תחת מתקפה מתמדת. הוא אף לא שמע דבר מאחותו, ולכן אינו יכול להתאחד עם שירידי משפחתו כדי להתחיל מחדש את חייהם יחדיו.
”אלה החיים שלנו. זה קורה מאז 2005 וזה עדיין קורה עכשיו. אין לנו ברירה אלא לחכות“.
Share on Facebook Share on Twitter
