שיחת פרידה: שרון טל, מנכ"לית "אליפלט" היוצאת מסכמת תקופה

שרון טל, סיימה בסוף יוני 2024 את תפקידה כמנכ"לית עמותת "אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים" אחרי חמש שנות עבודה בהן שינתה העמותה את פניה והרחיבה את פעילותה באופן ניכר.

נציבות האו"ם לפליטים אשר צרפה את "אליפלט" כארגון שותף לפני שנתיים באופן רשמי, עקבה מקרוב וליוותה את הצמיחה של אליפלט מעמותה עם שישה עובדים-מתנדבים ומספר מצומצם של ילדים פעילים, לארגון המעסיק 25 אנשי ונשות צוות, הפועלים בשני בתי ספר, מפעילים 10 מועדוניות מתוכן אחת של חינוך מיוחד ושלושה מרכזי בוגרים (עבור כיתות ד, ה, ו). הארגון נותן  מענה לכ-200 ילדים וילדות ובעצם ל-200 משפחות בקירוב. פעילותו כוללת מגוון חוגים ייחודיים החל בחוג נגינה על יוקליילי, כדורגל ועד רובוטיקה.

תרומתה, וחשיבות הארגון זכו להערכה מקולגות וארגוני זכויות פליטים רבים. "שרון הגדילה באופן משמעותי את היקפי השירותים החינוכיים שמעניק ארגון אליפלט והרחיבה את פעילות הארגון בתחום הסיוע ההומניטארי למשפחות תלמידי המועדוניות." משתפת סיגל רוזן, רכזת מדיניות ציבורית בארגון "המוקד לפליטים ולמהגרים" אשר עבדה בצמוד ל"אליפלט" מאז נוסדה העמותה. "שרון השכילה למצוא את הדרך להעניק שירותי חינוך מיטבי במסגרת המועדוניות לתלמידי בתי הספר הסגרגטיביים, תוך שהיא מקפידה להבהיר את התנגדות הארגון לחינוך סגרגטיבי לילדי הפליטים והמהגרים."

שרון הראל, מנהלת קשרי חוץ ותקשורת בנציבות האו"ם לפליטים מוסיפה: "אנו נפעמות לראות מן הצד את קו החשיבה היצירתי אותו הובילה שרון, את החזון הארגוני והשותפות הבין- ארגונית. גם הרוח ההתנדבותית הישראלית למען הילדים ולרווחתם פרחה בתקופתה בזכות פנייה לקהלים מגוונים והסברה עיקשת ומתמדת."

שיעור טיגריניה במועדונית של אליפלט. צילום: UNHCR

רגע לפני שהיא מעבירה את המטה למנכ"ל החדש, ערן ברוך, ויוצאת להרפתקה חדשה, ישבנו עם שרון לשיחה מסכמת על האתגרים, ההצלחות, וגם על עתידם של ילדי מבקשי המקלט.

למי שלא מכיר, מהי עמותת "אליפלט" ומדוע היא נחוצה?

בישראל חיים כיום כ-7,000 ילדות וילדים ללא מעמד חוקי, בין אם הם ילדים שנולדו למבקשי מקלט, מהגרי עבודה וילדי עובדים זרים שנופלים בין הכיסאות. הם ילדים שנקודת המוצא שלהם היא בחוסר. הם נולדו להורים שרבים מהם חוו טראומות, ונולדו לתוך מצוקה כלכלית שנובעת מיכולת ההכנסה המצומצמת של ההורים והיעדר המעמד. רבים מהילדים שהיום בכיתות יסודי או על-יסודי, התחילו את חייהם ב"בייביסטרים" (מעונות יום מאולתרים פנים קהילתיים, ד.ר.) מה שאומר שהם התחילו עם פערים התפתחותיים משמעותיים. התפקיד של "אליפלט" הוא להסתכל על הצרכים שלהם שנותרים ללא מענה לאורך חייהם והתפתחותם, ולהשלים את המענים הללו.

"אליפלט", עמותה שנוסדה כמענה ספונטני של יעל גבירץ, עיתונאית ופעילה חברתית, מתוך רצון שלה ושל חברים סביבה לסייע לאוכלוסייה במצוקה ולתינוקות ב"בייביסיטרים" ועם השנים הפכנו מיוזמה אזרחית מבוססת מתנדבים לארגון מקצועי שנעזר במתנדבים.

עשר שנים אחר כך, “אליפלט” גדלה יחד עם הילדים. היום, ריכוז האוכלוסייה הוא בגילאי יסודי ועם הפנים לחטיבות הביניים והתיכון. חשיבות עבודתנו היא להמשיך ולייצר מעטפת הוליסטית שרואה את הילדים מהבוקר בבית הספר – ועד לשעות אחר-הצהריים המאוחרות. בהיעדר המסגרות, אנחנו מייצרים מענה וכן תמיכה פנים ביתית, לעזור להורים לתמוך בתא המשפחתי.

לרגל עשור לעמותה, פרסמת טור דעה ב- 2022. זה היה בנקודה שכבר התגברתם על קשיים ומכשולים, בין השאר אתגרי הקורונה… תארי לנו מה קרה מאז באליפלט, עד לקיץ 2023 ?

עם כל האתגרים של הקורונה היא גם יצרה הזדמנויות. כדי להנגיש סיוע  בתקופת הקורונה, איתרנו את הצורך באמצעות בתי הספר וכך נולד הקשר עם המנהלים ומאז הבנו שיש צורך עז במענה לילדי היסודי אחר הצהריים. תחילה נכנסנו לבתי הספר עם משהו לא פורמלי ואז עיריית תל אביב אימצה את המענה שלנו והפכה אותו להיות ממוסד יותר, כאשר “אליפלט” נותנת מעטפת שמשלימה את התוכנית העירונית. כתוצאה, בבתי הספר קיימים היום מה שמוכר בשאר העיר כצהרונים, עם מעטפת הנדרשת לילדים חסרי המעמד. אנו מעניקים לילדים הללו מענה פסיכוסוציאלי, סיוע הומניטרי ומערך חונכות שתומך בילדים בקבוצות קטנות יותר, למשך שעות ארוכות יותר. הכניסה לבתי הספר בשילוב העובדה שאנחנו פוגשים את הילדים היכן שהם נמצאים ומשתמשים בתשתיות בתי הספר בשביל לקיים את פעילותנו, אפשרה לנו לצמוח למספר הילדים לגדול פי ארבעה.

עוד משהו שקרה בעקבות הקורונה הוא ההבנה שאנחנו לא מעט ארגונים שפועלים עם האוכלוסייה ולא מספיק בצמידות ותיאום ומכאן נולד החלום של בית הקהילות. מניע נוסף היה הרצון של לשבת יחד ולשתף פעולה, וגם לשבת יחד כדי להרגיש מוגנים מפני המתנגדים שהביעו את מורת רוחם בדרכים שונות. התקווה הייתה להכניס כמה שיותר ארגוני שפועלים עם הקהילה למעין בית אחד שפועל, ואכן הצלחנו להקים את בית הקהילות שמייצר איגום משאבים, חולקים כיתות, חדר ישיבות, לצד שיתוף ידע ותמיכה הדדית, וגם תחושת ביטחון.

 מה הם האתגרים הניצבים בפני ארגון אליפלט בשנים הבאות?

יש הידרדרות ממשית במצב הילדים והמשפחות. כיום אנחנו רואים את המשפחות החזקות עוזבות את ישראל ואת המשפחות החלשות ביותר נשארות. ביניהן, אחוז גדל של משפחות חד הוריות, עלייה במעורבות הילדים בכנופיות רחוב, בנשירה בלימודים בהמשך הדרך, היחלשות של האוכלוסייה ומיאוס מהיעדר האופק. וכל זה ביחס הפוך למשאבים שהולכים ומצטמצמים ככל שהזמן עובר, במיוחד בימים בהם תשומת הלב מופנית למקומות אחרים.

בנוסף, כולנו כרגע מתמודדים עם האתגרים של ילדים שמתבגרים וצריכים לייצר עבורם מסגרות מותאמות, אטרקטיביות מספיק כדי למשוך אותם, מסגרות שמדברות את השפה של המתבגרים ונותנות להם את הכלים שהם זקוקים להם.

המשימה שלנו היא לשמור את הראש של הילדים האלה מעל המים, לצייד אותם עם כל הכלים להם הם זקוקים כדי לחיות חיים מיטביים, היכן שזה לא יהיה, עד אשר הם או יצליחו לעבור למדינה שלישית, או עד אשר ישתנה המצב בארץ.

מהן הסוגיות והאתגרים של הקהילה פה, שאינם נובעים ממעמדה הארעי?

זו אוכלוסייה שיש לה את כל הקשיים שיש לאוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הורים שעובדים שעות ארוכת, בעבודות מזדמנות, כשיש קורונה או מלחמה אין עבודה ואז גם אין הכנסה. כל מה שקשור להגירה – ההורים נשענים על הילדים לתרגם להם, לנווט להם ואז מאבדים את הסמכות ההורית, הורים באים אלינו ומשתפים בקשיים, "הילד לא מקשיב לי, אני לא יכול לעזור לו עם שיעורי בית".  לילדים חסרה פעמים רבות שפת אם – הילדים בילו את השנים הראשונות עם נשים שמדברות אנגלית קלוקלת, משם המשיכו לגנים ישראלים ובבית מדברים טיגריניה אז לא התבססו אצלם תבניות של שפה, מה שמקשה עליהם ליצור שפה חדשה. המצוקה הכלכלית מביאה פירוק של התא המשפחתי, עם עלייה באלימות בתוך הבית.

מצוקה כלכלית מביאה לכך שהורים רבים לא משלמים ביטוח בריאות והילדים לא הולכים לביקורים סדירים אצל רופאים, מצב השיניים בכי רע, והם סובלים מתזונה לקוייה בדומה אוכלוסיות רבות שחיות בעוני. אנחנו רואות הרבה מאוד מקרים לא מאובחנים של ליקויי קשב וריכוז ולקויות למידה אחרות לא מאובחנות.

נוסף על כך, בשנה האחרונה התפרץ הסכסוך בתוך הקהילה האריתראית, שהפך את שכונת התקווה להיות אזור לחימה. אנחנו רואים יציאה מוגברת של משפחות מתל אביב, ככל שמצב הילדים ידרדר, הם עלולים להידרדר לפשיעה, זה משפיע לרעה על חייהם של תושבי דרום תל אביב, דבר שרק מחמיר את היחסים בשכונה וההפרדה לא מייצרת קרקע להיכרות ושינוי.

הפרדה בחינוך זה נושא רגיש, משום שאליפלט בעצם מסייעת לילדים המופרדים. מהו המענה שאת נותנת אל מול אלו הטוענים שאתן מאפשרות את המשך ההפרדה או משמרות את ההפרדה?

העמדה של אליפלט לאורך כל הדרך היא שאנחנו נמצאות היכן שהילדים נמצאים ב-כאן ועכשיו, ופועלות יחד עם ובתמיכה של ארגונים שמקדמים מדיוניות לשנות את המחר. אני לא חושבת שיש לנו את הפריווילגיה לשבת בצד ולא לתת מענים כאשר מרבית הילדים נמצאים במסגרות האלה. עם זאת אני מאמינה שלכל הורה צריכה להיות האפשרות להירשם לבית ספר שיבחרו בהתאם לאזור מגוריהם ולא בהתאם לצבע עורם.

התמודדתן עם לא מעט אתגרים והמציאות המורכבת של מבקשי המקלט נוכחת אצלכם ביום-יום. ספרי לנו  מה גורם לך לחייך כשאת מגיעה בבוקר לעבודה?

“אליפלט” זה ארגון שמקבץ אליו את אנשי האור בחברה הישראלית, אנשים שחשוב להם חברה מכילה, מגוונת, שדואגת לאחר וגם העובדים, המתנדבים והתורמים הם באמת קיבוץ של אנשים עם רוחב לב ורגישות והומניות ובמרכז נמצאים הילדים, והם דבר משמח. הסיפור סביבם הוא לא משמח, הנסיבות של החיים שלהם אולי לא משמחות, האופק שלהם הוא לא משמח, אבל הם משמחים. רבים מהם מצליחים בשלב שאנחנו פוגשים אותם, להיות בתוך בועה ואנחנו רואים את התפקיד שלנו בלשמר אותה כמה שיותר זמן.

אני באמת ובתמים מאמינה ש”אליפלט” משנה חיים. נוכחתי לראות את זה אינספור פעמים מאז 2019. ילדים שמצוקות לא נגלו לצוותי בתי הספר בבוקר מובאים לצוותים שלנו מתוך הקשר הקרוב, האמון שנותנים ברכזים וזה מאפשר לנו לסייע להיות הסנגור שמקדם שינוי לטובה בעבורם. הצוות שלנו מורכב מחברה צעירים – מיטב הנוער – תמונת עתיד שנותנת המון תקווה לגבי החברה הישראלית, מסורים, עם תפיסה ליברלית הומנית, עם רגישות, ומערכת היחסים שהם מצליחים לבנות עם הילדים מחוללת שינויים אדירים, הן עם הילדים והן עם ההורים. הם משכילים להפוך את ההורים להיות שותפים לתהליכים ואנחנו עושים אותם יחדיו. ובסופו של יום, כשנכנסים למועדוניות הם מקום שמח, הוא מקום של ילדות, בלי הדאגות, מקום שמעניק ביטחון וחושף את הילדים להמון עולמות שלא היו נחשפים אליהם אחרת – כמו תוכנית המוזיקה: 70 ילדות וילדים שמנגנים בכינור, יוקליילי, גיטרה, שירה, בחוגי הספורט כדורגל כדורסל התעמלות שיעורי מחשב ורובוטיקה, שיעורי טיגרינייה, והרעיון הוא שכל אחד ימצא את הניצוץ שלו, את המקום שבו הוא מרגיש טוב, שהוא מרגיש סיפוק.

כמו כן אנחנו מתחילים לעבוד עם ילדי התיכון, והשנה השקנו פיילוט לתוכנית "חונכות" שתתרחב בשנה הבאה שילדי התיכון חונכים את הילדים הצעירים במסגרת מחויבות אישית. על 20 שעות חונכות, כל חונך יקבל 10 שעות מעגלי שיח עם עו"ס ונציג מהקהילה ומפגשים עם דמויות מופת מתוך הקהילה.

את הארגון אני מעבירה לידיים טובות ומנוסות של ערן ברוך, שהיה ממייסדי "בינה" ובא עם ניסיון עשיר בעולם החינוך הבלתי פורמלי ועולם הניהול ועסק הרבה בתפיסה היהודית של אמפטיה ודאגה לאחר ולמי שתחת חסותך, וזה מה שמחבר אותו לאליפלט. אני מאמינה שיש לערן את כל הכלים לעמוד בפני האתגרים שעומדים בדרך.

חשוב להבין שהילדים האלה לא מקבלים העשרה מעבר למה שמקבלים ילדי דרום תל אביב, אלו ילדים שאין להם מענים מוסדיים, ואין להם אפשרות כלכלית לצמצם פערים, מה שאנחנו עושים פה זה לנסות לאזן את תנאי המגרש.

Share on Facebook Share on Twitter