הקורבנות השקופים של הטבח: מבקשי המקלט לא קיבלו מעמד בחייהם – והחוק אינו מכיר בהם גם במותם

"לא ידעתי מה לעשות. התקשרנו אליו אני והחברים שלו והוא לא ענה. למחרת, אנשים הלכו לחפש אותו ברהט ובאשקלון, אני הלכתי לבית החולים ברזילי והם שלחו אותי למשטרה"

כשמרהאווי התעורר ב–8:00, הוא ניסה להתקשר לאחיו — אך זה היה מאוחר מדי. "לא ידעתי מה לעשות", הוא אומר. "התקשרנו אליו אני והחברים שלו והוא לא ענה. למחרת, אנשים הלכו לחפש אותו ברהט ובאשקלון, אני הלכתי לבית החולים ברזילי והם שלחו אותי למשטרה".

ב-10 באוקטובר בא מרהאווי ליחידת להב 433 ומסר לחוקרים מידע ודנ"א של אחיו. תיק נעדר נפתח. כמה ימים אחר כך, עובדת סוציאלית מטעם מסיל"ה, זרוע הרווחה של עיריית תל אביב לקהילה הזרה, ביקשה לפגוש את מרהאווי בביתו. כשבאו כמה מבקרים — הוא הבין. "לא שאלתי מה קרה לו, הם גם לא אמרו", הוא נזכר. מאז חלפו חודשיים, ומרהאווי כמעט שאינו יוצא מביתו.

גויטום (ג'יג'י) גברהיווט. צילום: ללא קרדיט

גופתו של ג'יג'י הוטסה לאריתריאה במימון קהילת מבקשי המקלט בתל אביב, שם מתגורר מראווי, הצעיר מאחיו בשנתיים. בינתיים, חברי הקהילה משתדלים לבוא ולסייע לאח האבל ככל האפשר. לפני כן הקפיד ג'יג'י לעשות זאת — תפקיד שנטל על עצמו מאז שמרהאווי הפסיק להתפרנס בעקבות תאונת דרכים שעבר. למעשה, ג'יג'י תמיד דאג למרהאווי. השניים איבדו את אימם בגיל צעיר, ולדברי מרהאווי היה זה האח הבכור שדאג לפרנסה. "הוא לא היה רק אח שלי", הוא מספר, "הוא היה כמו אמא ואבא בשבילי".

מרהאווי מוסיף ומספר כי גם כשעצרו אותו בדואים כשחצה את סיני, היה זה ג'יג'י ששלח את הכסף לצורך שחרורו. "שנינו היינו פה לבד", אומר מרהאווי. "כשהיה חסר לי משהו, רק הוא חשב עליי. כל דבר שאי פעם רציתי הוא סידר לי. גבר שבגברים, עזר לכל האנשים".

קברו של גויטום באריתריאה. צילום: באדיבות המשפחה

חוק נפגעי פעולות האיבה חל על תושבי ישראל בארץ ובחו"ל, או על מי שנכנס לישראל באישור — לכל מטרה שהיא. בעבר החליטה המדינה להחיל את חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה גם במקרים של שהייה בלא היתר — כל עוד הכניסה לארץ נעשתה על פי חוק. כך היה למשל ב-2021, כשישראל סייעה למשפחות של שני אוקראינים שנרצחו בפיגוע בבני ברק.

אולם מצבם של מרבית מבקשי המקלט האפריקאים הוא אחר, מכיוון שהם נכנסו לגבולות ישראל שלא כדין, דרך הגבול הדרומי. עובדה זו שוללת מהם את הזכויות של נפגעי פעולות איבה, על אף ששהייתם בארץ נחשבת חוקית — מכיוון שהם זכאים להגנה זמנית מתוקף המצב הביטחוני במדינותיהם — סודאן ואריתריאה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו אזרחי מדינות אלה שוהים בארץ כדין — אך בלא זכויות ובלא מעמד — גם לאחר מותם. המדינה דבקה בסירובה לבחון את בקשות המקלט שלהם ולתת להם מעמד פליט במקרים המצריכים זאת.

"אין מחלוקת על כך ששלושת האנשים הללו הם קורבנות טרור", אומרים בנציבות האו"ם לפליטים. "מה שמטריד הוא שגם לאחר שהשלושה חיו בישראל יותר מעשור, מעמדם כפליטים מעולם לא הוסדר. הם ברחו ממלחמה אחת ונהרגו בסכסוך אחר, במקום שבו הרגישו בטוחים. מתן זכויות יסוד למבקשי מקלט ויחס שוויוני כשל תושבים זו חובה חוקית, וזה הדבר הנכון לעשות. היעדר קביעת מעמדם בעודם בחיים מלווה אותם גם במותם".

לדברי מקור בביטוח הלאומי, המידע על שוהים בלא מעמד שנפגעים בפעולות איבה, מועבר לוועדת חריגים, והיא מעלה את הסיכוי לזכאות לפיצויים. אך במקרה הנוכחי, מרבית משפחות ההרוגים כלל אינן נמצאות בישראל – ואינן מסוגלות לעסוק בכך ממילא.

טייגר הוגדר נעדר עד לאמצע דצמבר, אך למעשה גופתו הלא מזוהה הוחזקה בידי המדינה לאורך כל הזמן הזה. עד למועד הזיהוי ניסו אנשי המשטרה, לצד מתנדבים ואנשי נציבות האו"ם לפליטים, לזהותו בסרטונים ולאסוף מידע על אודותיו

כך גם היה במקרה של וולדרפאל האגוס ברהה, בן 40 מאריתריאה, זמר ונגן קראר — כלי נגינה הנפוץ באריתריאה ובאתיופיה. בפי חבריו הוא כונה טייגר. המוזיקה היתה מרכז חייו. כדי להתפרנס, עבד בעבודות מזדמנות. באותו ליל שבת ישב טייגר עם חבריו, שתה ושיחק קלפים. טקלה, חבר ותושב העיר שבילה עמו, נזכר ברגעים האחרונים שלהם יחד. "היינו יחד עד קצת לפני 6:30, היתה לנו מסיבה קטנה של חברים בבית", הוא אומר. "כשהגעתי הביתה שמעתי צבע אדום ויריות. ראיתי מהממ"ד אנשים מתים, שמעתי צעקות אללה הוא אכבר".