ממרפאת גשר, דרך רות ועד בית החולים איכילוב: טיפולי בריאות הנפש עבור מבקשי מקלט ניצבים בפני אתגר חדש

.עם סגירת מרפאת רות (לשעבר גשר), רגשות מעורבים ותקווה להמשך טיפול רגיש, עם העברת שירותי בריאות הנפש למעון החדש בבית החולים איכילוב 

** אזהרת טריגר אלימות

The Ruth clinic reception in Tel-Aviv, on its last days of service, November 2023. Photo: Ruth Clinic.

כשחוה קרייסלר נזכרת בעשרות המטופלים שלה במרפאת רות היא פוסקת: "זו אוכלוסייה שלולא הטראומות שעברה בארצם, ובדרכם לישראל, וגם כאן אצלנו, רובם כנראה לא היו נזקקים לטיפול נפשי".

היא מונה תסמינים כגון: קשיים בשינה, קשיים בזיכרון, קטיעה ברצף החוויה. אובדן גדול מאוד של אמון בבני אדם, קושי בתפקוד, פחד גדול, ערנות מוגברת, דריכות, קהות חושים. "אלו תסמינים מאוד ברורים של פוסט טראומה עבור מי שעברו חוויה של כמעט מוות או היו עדים לאירועים כמו רצח, עינויים."

בימים אלו, תיאור כזה מהדהד את התופעה שמומחי בריאות הנפש מתמודדים איתם בהיקפים חסרי תקדים בעקבות הטבח בדרום ב 7 באוקטובר, אך חוה מסייעת מזה כעשור לפליטים מאפריקה, מתמודדי פוסט טראומה כתוצאה מעינויים, מלחמות ורצח עם. תסמינים שהיא פגשה כפסיכולוגית קלינית בכירה במרפאת גשר ובהמשך, במרפאת רות, מרפאת בריאות הנפש למבקשי מקלט.

בשנים שקדמו להקמת מרפאת גשר, הגיעו כחמישים אלף בני אדם לישראל, דרך גבול מצרים, גם אם עבור חלקם הם הגיעו ליעד זה שלא במתכוון. עשרות אלפי סודאנים ואריתראים נמלטו ממלחמה ונחטפו בגבול סודאן – מצריים. במשך חודשים, אלפים מהם עברו עינויים קשים ושהו בסכנת חיים מתמדת. עדויות רבות הגיעו לנציבות האו"ם לפליטים, לרופאים לזכויות אדם וארגונים אחרים, ביניהם המטפלים במרפאת גשר, על כבילתם בשלשלות ברזל, אלימות פיסית, אונס ואיומים. הם חשפו כוויות על גופם שנגרמו על ידי ברזל מלובן, או פלסטיק מותך והיו עדים לרציחתם של קרוביהם וחברים על ידי החוטפים. לכל אלו ועוד, נוסף המתח של תשלום הכופר בסכום דמיוני של 35 אלף דולרים או יותר בתמורה לשחרור בגבול ישראל.

חסרי כל, אך עם מטען נפשי כבד מנשוא הגיעו אותם בני אדם לבקש מקלט בארץ חדשה, תרבות ושפה זרה  והתחילו פרק חדש מלא בייסורים וחוסר ודאות.

מחקר שנערך ב-2017 באוניברסיטת חיפה בשיתוף ארגון רופאים לזכויות אדם גילה כי למעלה מעשרה אחוזים מתוך כ-37 אלף מבקשי מקלט החיים בישראל, כ-4,000 בני אדם, הם קורבנות קשים של מה שכיום נקרא "מחנות העינויים בסיני". כרבע מתוך הקורבנות סובלים מחרדה ודיכאון, לא פחות מ-76% מהגברים ו-60% מהנשים סובלים מתסמונת פוסט טראומתית. כמו כן, מבקשי המקלט אינם חברי קופות החולים משום שאינם אזרחים ואלו שעובדים מחזיקים ביטוח בריאות פרטי שאינו כולל טיפול נפשי.

צוות מרפאת רות בהרמת כוסית לראש השנה: אסתר נגוסה, חוה קרייסלר, בהליבי צגזאב, גיל כרמלי, הדרה זיראיי, יובל קלפ. צילום: מרפאת רות

וכך, בפברואר 2014 אחרי שזוועות מחנות העינויים בסיני והשפעותיהן הטראומתיות על מצבם הנפשי של מבקשי המקלט הלכו ונחשפו בהיקפים רחבים, הוקמה, ביוזמה משותפת של נציבות האו"ם לפליטים ומשרד הבריאות, מרפאת "גשר" במרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו. ב-2019, לאחר כארבע שנות פעילות, נסגרה מרפאת גשר משיקולים תקציביים וארגוניים. לשמחת צוות המרפאה, אשר ראה את הצורך העצום בקרב מטופליו, זכתה עמותת "עמך-בנפשנו" במכרז להפעלת המרפאה החדשה. ביוזמתו של ד"ר מרטין אורבך, המנהל הקליני של העמותה, "עמך-בנפשנו" הפעילה את המרפאה הייחודית במשך 4 שנים במסגרתה הוצעו טיפולים פסיכיאטרים, פסיכותרפיות, טיפול קבוצתי ומרחב סוציו-תרפויטי כולל יוגה-תרפיה ועוד. בארבע השנים האחרונות בלבד, טופלו במרפאה למעלה מ- 800 מטופלים על ידי 12 אנשי צוות) 2 פסיכיאטרים, 3 פסיכולוגים כולל מנהל, 2 פסיכו-תרפסיטיות, אחות פסיכיאטרית, עובדת סוציאלית, 3 מתורגמנים-מגשרים) במהלך שלושה ימי עבודה שבועיים.

"מטופלי בריאות הנפש זה לא כמו אורתופדיה, זה לא פשוט כל כך להחליף מטפל, ולוקח זמן עד שבונים אמון"

"מרפאת רות היא חלק מעמותת "עמך- בנפשנו" והיה טבעי עבורנו לטפל באנשים שעברו טראומות מעשי ידי אדם," מספר גיל כרמלי, פסיכולוג ומנהל מרפאת רות. "בהתאם לרוח עמך – (המטפלת בניצולי שואה ד.ר) הושטנו יד, הישרנו מבט וליווינו את המטופלים שלנו."

בסוף נובמבר 2023 נאלצה  מרפאת רות לסגור את שעריה. המטופלים, וחלק מהצוות יעברו למרפאה החדשה, אשר הוקמה על ידי משרד הבריאות ותפעל בבית החולים איכילוב בתל אביב. על אף שהכלת מבקשי המקלט בטיפול בקהילה הוא צעד בכיוון הנכון, הפרידה מהצוות ומעבר המטופלים למרפאה חדשה מלווה ברגשות מעורבים.

גיל שמח שחלק מצוות המרפאה יעבור לאיכילוב, המגשרים ועובדת סוציאלית שמכירים טוב את המטופלים ואת הסוגיות הרגישות של האוכלוסייה. "מטופלי בריאות הנפש זה  לא כמו אורתופדיה, זה לא פשוט כל כך להחליף מטפל, ולוקח זמן עד שבונים אמון, אנשים הביאו את הדברים הכי אינטימיים לכאן."

קוברום טוולדה, מנהל הקו החם במוקד לפליטים ומהגרים ומנהיג 'תקווה חדשה לאריתריאה' (ארגון קהילתי של מבקשי מקלט מאריתראה) עבד כמגשר תרבותי במרפאות גשר ורות בין השנים 2017-2022. שיטת הטיפול הפסיכולוגית, המערבית הייתה חדשה עבורו ועבור המטופלים מהקהילה, אך שיטת הטיפול בעזרת מגשר הייתה חדשה לצוות הישראלי. "להשתמש בצד שלישי כמגשר ולסמוך עליו שהוא מעביר את רוח הדברים כפי שהם, זה מאתגר מאוד, זה דורש מיומנות גבוהה מהמטפלים."

חוה מחזקת את דבריו של קוברום: "אנחנו מכירים פסיכולוגיה מערבית אך לא מכירים את העולם שלהם, והתרבות שלהם". אך מיומנות מקצועית היא לא כל מה שנדרש מהמטפלים והמטפלות. " זה הצריך ממני לתת הרבה אמון במתורגמן, שלמעשה המטופל משוחח ישירות אתו". אמון היא מילת המפתח במרפאת רות, והאמון שהמטופל נותן במטפל עובר דרך המגשר-מתרגם, שהוא חלק מהקהילה, ולעיתים אפילו שכן.

הדרה זיראיי, עובד במרפאת רות למעלה משנתיים כמתרגם ומגשר תרבותי. הדרה הגיע לישראל מאריתריאה ב- 2009, והתחיל לעבוד כמגשר בסוף 2021. הגישור בין המטפל למטופל, היה עבורו הרבה מעבר לעבודה. "תוך כדי שעזרתי לאנשים הבנתי דברים על עצמי, על מה שעברתי בדרך". הדרה, גם הוא מבקש מקלט מודע לאתגרים של הקהילה שלו, כשפנייה לטיפול פסיכולוגי היא אתגר בפני עצמו.

קוברום מספר על הפער בתפיסות של בריאות הנפש. "באריתריאה, כשיש קשיים בריאותיים-נפשיים, לרוב אנחנו נותנים להם הכרה רק כשהם מגיעים לחוסר תפקוד או התקף פסיכוזה. כשהבנאדם בתחתית מתערבים, בעזרת טקסים דתיים או תרבותיים."

המגשר, מעיין פרשן תרבותי, כפי שקוברום מכנה את התפקיד המהותי הזה בו הפרשנות מתקיימת לשני הכיוונים: למטפל ולמטופל.

לפעמים לשאלה הכי בנאלית: מה שלומך? יהיו פרשנויות ורבדים שונים. "מטופלים ישיבו 'בסדר' גם בזמנים הכי קשים שלהם," מספר קוברום. "אתה למעשה מתרגם את ה'בסדר' הזה מבחינת התרבות, כי אתה יודע שיש דברים מאחוריו. אתה רואה את תנועות הגוף, הבעות הפנים, אתה יודע שזה בסדר עם כאב, או בסדר מתוך נימוס. ואת זה אתה מעביר למטפל. וכשהמטפל מבין הוא עונה – אוקיי. ועכשיו בוא נדבר על מה שלא בסדר".

עם העבודה במרפאה, הפך קוברום, כמו מגשרים אחרים, לדמות מתווכת בין "המערכת"- הגוף המערבי, ובין בני הקהילה שלו, המגיעים מתרבות מסורתית, בכל הצדדים הנוגעים לטיפול רפואי. "האמון בבני אדם ובמערכות נפגע קשות, ולאנשים שלנו קשה לסמוך או לקבל הצעה לזריקה או כדור שינה או נגד דיכאון, ופה התפקיד של מגשר הוא חשוב". המגשר צריך לייצר אמון בין המטפלים למטופל, הוא צריך שיסמכו עליי. הייתי חייב לדחוף מילה או משפט שמסביר לאנשים ועוזר להם לסמוך על המטפלים ועל המערכות".

כך, על כתפיו של הדרה ושאר המגשרים והמגשרות מונחת אחריות כבדה גם בין כתלי המרפאה וגם מחוצה לה. קוברום והדרה ראו במו עיניהם את השיפור שחולל הטיפול בקרב מאות מחבריהם לקהילה. הם מדברים על השליחות והמסירות של הצוות כולו שגרמו גם להם להתגבר על הקושי שבזיכרונות הטראומטיים שצפו, ולהתמיד בעבודה על אף המחיר שהעבודה גבתה מהם. "אני לא הולך לאירועים של הקהילה מאז 2017, כי אני יודע שאני אתקל שם במטופלים, ואני לא רוצה להעמיד אותם במצב הזה," מספר קוברום. הוא יודע שהמחיר של נידוי חברתי או השפלה של בן הקהילה (בשל הסטיגמה התרבותית) על כך שהוא מטופל בריאות נפש גבוה יותר מאשר להישאר בבית.

קוברום טוולדה במרפאת גשר – רות. צילום: מרפאת רות

"אנשים יכולים לתת לך מיליון שקל, אבל זו לא עזרה. את החזרת לי את האמונה שאנשים יכולים להיות טובים, ויכול להיות לי עתיד"

הטיפול שנעשה עם מגשרים תרבותיים ומתורגמנים, כמו גם העובדה שמתזכרים מטופלים יום לפני פגישה וכל היחס לעמידה בזמנים ובפגישות הקבועות, הם נדבך נוסף שבונה אמון במרפאה לדברי חוה. "אם מישהו לא הגיע, אנחנו מתקשרים לשאול מה קרה, וזה משהו שהוא לא מובן מאליו בכלל, שמחכים להם, שמחפשים אותם, שהם חשובים למישהו באמת. אחרי כל ההתעללויות שהם עברו, זה בסיס ליצירת קשר."

חוה מספרת על מקרה שנקודת המפנה בטיפול הייתה בדיוק זו. טספאי (שם בדוי), בשנות ה-30 לחיו, הגיע למרפאה במצוקה גדולה, דיכאון שלא אפשר לו לעבוד. ברוב הפגישות מיעט לדבר ולשתף עד שיום אחד הפסיק להגיע למרפאה ולא ענה לשיחות הטלפון מהצוות שחיפש אותו.

"אחרי כמה שבועות הצלחתי לאתר אותו, וגיליתי שהוא איבד את הטלפון," מספרת חוה "אמרתי לו כמה דאגתי לו וכמה אני שמחה לדעת שהוא בסדר. מאז הגיע כמו שעון. לא הפסיד אף פגישה." לאחר אותה שיחת טלפון, טספאי התחיל לשתף בטראומות וחוויות קשות שעבר בסיני, חברים שנרצחו לנגד עיניו ועינויים פיסיים שעבר. בהדרגה הוא השיל מעליו את המעיל והכובע אותם עטה בכל מזג אויר ולבסוף, השיג עבודה חלקית עד שעזב לקנדה ונרשם שם ללמודים. "הוא היה מתקשר אליי ביום ראשון בשעה 16:00 שעון ישראל, שזו שעת הטיפול שלנו." נזכרת חוה שאת מילות הפרידה מטספאי היא נושאת עמה עד היום: "אנשים יכולים לתת לך מיליון שקל, אבל זו לא עזרה. את החזרת לי את האמונה שאנשים יכולים להיות טובים, ויכול להיות לי עתיד."

Share on Facebook Share on Twitter