מאז ה- 7 באוקטובר, בוקר חג שמחת תורה, חייו של כל ישראלי התהפכו. אירוע הטרור בדרום הארץ גבה את חייהם של 1,500 בני אדם, 6,000 פצועים ולמעלה מ-200 שבויים. גם 70 אלף מבקשי המקלט החיים בישראל התעוררו בשבת ההיא למציאות חדשה של חרדה עמוקה, וחוסר ודאות גדול. מבקשי מקלט יודעים לזהות מלחמה. הם חוו על בשרם דיקטטורה, רצח עם, לחימה, פחד וחוסר ביטחון. הם שרדו את האירועים והגיעו למדינת המקלט שאמורה להיות בית בטוח עבורם.
"זה מעורר בי משהו שהתחלתי לשכוח," מספר פואד מוטאז, שהגיע לישראל לפני 13 שנים מחבל דארפור, דרך לוב ומצרים.
"זה הזכיר לי כל דבר קטן שהיה בדארפור ובדרך הקשה מסיני לישראל." מספר פואד, אחד מאלפי הסודאנים מדארפור החיים בארץ כמבקשי מקלט למעלה מעשור. "אני כבר בשלב אחר בחיים שלי, ופתאום זה עורר את כל הזיכרונות: כמה אין להם רחמים או שום דבר אנושי באופן בו הם רצחו. זה פשוט מפחיד. זה מלווה אנשים בכל מקום." הוא מספר שמאז ה- 7 באוקטובר הוא וחבריו בפאניקה. "פתאום אני קופץ מכל רעש שיש בחוץ, נועל את הדלתות. הרבה שנים אני כאן ואף פעם לא הרגשתי ככה".
אזעקות ההתראה מטילים מושמעות ברוב רחבי הארץ על בסיס יומי, ועבור אלו החיים בדרום, משמעותן פינוי מידי; עבור שאר הקהילה במקרים רבים משמעות המצב היא היעדר עבודה, מסגרת לימודים ופערי ידע ותקשורת, בתים לא מוגנים – השלכות שהציבו את הקהילה בפני מצב חדש ומלחיץ מאוד. "ברחנו משם בגלל מלחמה… אנחנו רוצים שידעו שהמלחמה הזאת משפיעה על כולם, כולם. וזה נגע בכולם." מספר פואד.
"תגובתם הראשונית של מבקשי המקלט הייתה: איך אנחנו יכולים לסייע לכם?"
מספר ההרוגים הגבוה במדינה קטנה כמו ישראל, משמעותו שאין בית בארץ שלא מכיר לפחות הרוג, פצוע, חטוף, או משפחה שמפונה מביתה. הבשורות הקשות לא פסחו גם על קהילת מבקשי המקלט. בין הנרצחים גם שני מבקשי מקלט, סודאני ואריתראי, בעוד גורלו של אריתראי נוסף טרם נודע והוא מוגדר כנעדר.
טלי אהרנטל, מנכ"לית א.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (שהנו שותף לפעילות נציבות האו"ם לפליטים בישראל) מספרת שהיא רואה עלייה מאוד דרמטית במצוקה של הקהילה מאז ב- 7 באוקטובר. "השבת הזאת הייתה אחד האירועים הטראומטיים והמפחידים בהיסטוריה הישראלית, עבור כולנו. אז עבור פליטים ומבקשי מקלט שעברו תופת, ועברו רצח עם ועינויים, הימים האלה הם לא רק טראומטיים בפני עצמם, זה גם ימים שמייצרים שחזור של טראומה… וצריך לזכור שהנגישות שלהם לשירותי בריאות הנפש הם אפסיים או קרובים לאפס. זה מאוד מאוד מדאיג אותי."
אך למרות הטראומה שהתעוררה, הלחץ הביטחוני והכלכלי וחוסר וודאות גדול, תגובתם הראשונית של מבקשי המקלט הייתה: איך אנחנו יכולים לסייע לכם?
"כבר במוצאי שבת קיבלתי מלא טלפונים מהקהילה… שואלים איך הם יכולים לתרום ולעזור," משתף קוברום טוולדה, מנהל הקו החם לפליטים ומהגרים, ומייסד ומרכז עמותת Eritrean New Hope. "אני בעצמי עוד לא עיכלתי מה קרה ולא ידעתי מה להגיד להם, חוץ מלומר להם תשמרו על עצמכם, אל תצאו החוצה, לא חשבתי שיש לנו מה לתרום אבל ביום ראשון בבוקר כבר היו חברים מהקהילה בשטח".
מתנדבים מהקהילה האריתראית. צילום: מירית הלוי, שתיל סטוק
בתיווך נציבות האו"ם לפליטים, ההתארגנות האזרחית שהייתה מהירה ויעילה, אימצה בשמחה את היד המושטת לעזרה של הקהילה. בימים הראשונים למלחמה וכל השבועיים הראשונים, הגיעו מאות מתנדבים מהקהילה האריתראית לבושים בחולצות הטישרט הכחולות שהפכו לסימן מזהה, ועמלו במרץ על סחיבה ואריזת חבילות, ארגון וסידור תרומות, הכנת אוכל. בימים אלו, התרחב הסיוע, ועשרות אריתראים פועלים בהתנדבות גם בענף החקלאות הצמא לעובדים מיומנים. כך, בשעתה הקשה ביותר של המדינה, הפכו מבקשי המקלט לחולייה בלתי נפרדת בשרשרת המתנדבים האזרחית, והישראלים לא נשארו אדישים.
כמו גם העיתונאי הותיק בן כספית:
היו מי שסייעו לעורף, והיו כאלה שעזרו לפנות משפחות מאזור הלחימה. סאלה אדם, בן 34, סטודנט לעבודה סוציאלית במכללת ספיר שהגיע לישראל לפני 15 שנה מדארפור שבסודאן מתגורר בקיבוץ דורות שבדרום הארץ. "כשפרצה המלחמה, אחד ההורים של הילדים מהחונכות (תוכנית שהקים של חונכות לילדי מבקשי מקלט בשדרות ד.ר.) טלפן אליי ואמר שהם במצוקה, הם חייבים לעזוב את ביתם ולא יודעים למי לפנות, ומאותו רגע פנו עוד 12 משפחות משדרות שהיו באותו המצב. מכיוון שאין להם מעמד של אזרחים, עיריית שדרות לא נותנת להם אפשרות של פינוי כמו שאר האוכלוסייה."
סאלה, שלא הצליח למצוא תשובות ופתרונות תוך כדי הכאוס והאזעקות לא התייאש. הוא פרסם פוסט בקבוצת סטודנטים בפייסבוק, שיתף את הנהלת המכללה וארגוני הסיוע לפליטים, ויחד, מצאו אנשים שפתחו את ביתם למשפחות. "לקח לנו יותר מ- 48 שעות לפנות משפחה אחת." הוא מספר על קשיים כמו תרבות, שפה וחשדנות הדדית שהקשו על פינוי המשפחות, תחת אש. "הייתה משפחה אחת שנמצא לה מקום בקיבוץ, אך המשפחה הרגישה בודדה ובסופו של דבר העדיפה לשכור דירה על חשבונה בנתניה כדי להיות קרובים לקהילה. אני מבין אותם, אבל גם אומר לאנשים, קחו מה שיש, זה מצב חירום."
היום, חודש מאז פרוץ הלחימה, הסוף עוד רחוק, וככל שעובר הזמן, כך גדלים האתגרים. "אני הגעתי למצב שיש הרבה טלפונים, הרשימות מתארכות, אבל המענה שלנו מוגבל, וכל יום האפשרויות לאירוח מצטמצמות עוד יותר." דואג סאלה.
"לא סתם אנחנו מזדהים עם הכאב הזה, זה משהו שאנחנו עברנו ומכירים היטב"
ובין לבין, יש גם נקודות של אור. שיתוף פעולה בין ארגוני חברה אזרחית הפרוסים בכל הארץ כמו א.ס.ף, מסיל"ה, המוקד לפליטים ומהגרים, המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC), המרכז לפליטים בנגב, CIMI באילת, המרכז לקהילה האפריקאית בירושלים (JACC) ועשרות מתנדבים מהקהילה עומלים מסביב לשעון כדי למצוא פתרונות אירוח, שינוע, הכנת אוכל חם, תרגום הנחיות ועזרה נפשית לכל צרכי הקהילה.
פואד, שהקים יחד עם חבריו לקהילה את ארגון "הבית הסודאני", משתף, שהדרכה של צוות א.ס.ף, וליווי עובדת סוציאלית לילדים סייעה מאוד למשפחות. "הסבירו איך להוציא את הילדים מהחרדה, על שלבים והתמודדות, הגבלה על הצפייה בחדשות ואפילו הסבירו לגבי האזעקה. גם סייעו לנו מול עיריית תל אביב למבקשי מקלט שאין להם מרחב בטוח בסביבתם."
הזמנה להורים: מפגש בזום על כלים ודרכי התמודדות עם ילדים בזמני מצוקה. מקור: עמוד הפייסבוק של ארגון מסיל"ה, עיריית תל-אביב
טלי מנכ"לית א.ס.ף מספרת שהארגון תגבר מהרגע הראשון את הסיוע ההומניטרי ואת שעות המענה הטלפוני, כדי לתת מענה, ולמפות את כל הצרכים. אך התמונה שמצטיירת לאור התארכות המצב הבטחוני המעורער מנבאת השלכות קשות עבור הקהילה. "מה שהכי מטריד אותי זה שלפליטים אין רשת ביטחון כלכלית, ואני רואה שאנחנו מתחילים להיכנס לימים שהיו דומים לתקופת הקורונה, מתחילים להתמודד עם מחסור במוצרי יסוד. זו קהילה שכבר לפני המצב הזה מתמודדת עם חוסר בטחון תזונתי ועוני קשה, וכמובן שכשלא עובדים חודש, יש השלכות מאוד דרמטיות" .
בתוך כל חוסר הוודאות, האתגרים והחוסן שמפגינה הקהילה, מתוך שעותיה הקשות ביותר של המדינה ותושביה, נולדים רגעים נדירים של הבנה, מפגשים של סולידריות וניצנים של תקווה.
משפחות מבקשי מקלט רבות מצאו ישראלים ששמחו לארח אותם בכפר חינוכי בניצנה, בקיבוץ חנתון ובכפר הבפטיסטים בפתח תקווה. יותר מ-100 בני אדם שנקלטו יחד במוקדים השונים, כקהילה ודואגים לכל צרכיהם, כולל הפעלות לילדים. "בכיתי מרוב התרגשות של איך שקיבלו אותם, ושהם קיבלו מקום שרואה אותם קודם כל כבן אדם וזו התקווה שלי לחברה הישראלית שבמצבים האלה לכולנו קשה," אומר סאלה. עד כה 260 מבקשי מקלט ופליטים הצליחו, בעזרת הקהילה והארגונים, להעתיק את מקום מושבם, ולו לפרקי זמן קצרים.
"לא סתם אנחנו מזדהים עם הכאב הזה, זה משהו שאנחנו עברנו ומכירים היטב," מוסיף קוברום, "ההתייחסויות של טרוריסטים, כמו הטרוריסטים בסיני, אנחנו מכירים את זה”.
בין אריזת התרומות לחיילים, טלפונים למציאת מגורים ופתרונות אחרים כמו מזון או מחשבים לקהילה הנזקקת, פואד בן ה-35 הגיע מירושלים לתל-אביב עם כמה מחבריו ל"בית-הסודאני" כדי לתמוך ולחזק את משפחות החטופים.
"הגעתי לרחוב קפלן אל השולחן הארוך של משפחות החטופים וסיפרתי את הסיפור שלי, על מה שעברנו בדרך לפה, בסיני, הרגשתי כמה שהם מתחברים לסיפור שלי, כאילו שכחו את הסיטואציה ושמעו אותי, ופתאום מתחבקים, וזה ממש לא מובן מאליו." פואד מוסיף: "כולם הקשיבו וכולם שיתפו על הילדים שלהם, וזה היה רגע מאוד קשה ועצוב אבל גם מאוד מיוחד, עוצמתי ומרגש."
קוברום משמיע קריאה דומה, שמבטאת את רוח הקהילה, שמצאה את עצמה פעם נוספת בלב מלחמה. "זה מרגיש לי טיפה בים, שאנחנו נציע לחזק את הישראלים, אבל בתור מישהו שנמצא פה 15 שנים ומכיר הרבה אנשים, הייתי רוצה שידעו שאני והרבה מהקהילה שלי, כואבים את כאבם ושהמדינה ואזרחיה ידעו ימים טובים יותר."
מיצב שולחן אוכל למען החטופים. צילום: נציבות האו"ם לפליטים
מפונים בכפר הנוער ניצנה
Share on Facebook Share on Twitter
