מסיבת הסיום של ביאליק רוגוזין, צילום: תומר אפלבאום
הכתבה המקורית התפרסמה באתר "הארץ" בתאריך 21 ביוני 2023
ההורים והילדים הנרגשים תפסו את מקומותיהם באולם על רקע השיר "תוצרת הארץ" בביצוע אריק אינשטיין. בחירה סמלית, ומעט אירונית, עבור מסיבת סיום של שכבה שכמעט כל תלמידיה לא נולדו בישראל. אחרי שכולם התיישבו, מי בבגדים מסורתיים ומי בחליפה, ניתן האות להתחיל בטקס הסיום של שכבת י"ב בבית הספר "רוגוזין" בתל אביב.
יוסטס, תלמידת השכבה ואחת ממנחות הטקס, פתחה את דבריה בברכת ערב טוב בשלוש שפות. אחר כך הוסיפה ש"יש פחד מהלא נודע, לאן הולכים ומה עושים". משפט נדוש בדרך כלל, אך במקרה של השכבה הזאת, שבה לכשליש מהתלמידים אין מעמד בישראל, לא מדובר במילים בעלמא.
שאלת המעמד בישראל לא העיבה על השמחה, אך היתה נוכחת־נפקדת לאורך כל הטקס. "תאמינו שניתן לבנות עתיד טוב יותר ולהסתכל על האפשרויות בכל כדור הארץ. אל תוותרו על חלומותיכם", הפציר בתלמידים המנהל ג'לאל טוחי, המכונה פאפא בפי התלמידים. גם ראש העיר רון חולדאי התייחס בדבריו לנושא. "אני מצטער שאני לא יכול להבטיח לכם מה שמובטח לכל אזרח במדינת ישראל. אתם עומדים בפני נעלם", אמר, "אבל הוכחתם שאתם יודעים לעמוד בתנאים הקשים האלה. מאחל לכם שמדינת ישראל תיתן לכם מעמד, ושתצליחו בכל דבר שתעשו בעתיד".
עתידם המעורפל של התלמידים ריחף כסימן שאלה לאורך כל שנת הלימודים. "הארץ" ליווה את התלמידים והמורים בין הבגרויות לטיול השנתי באילת, ובין ויכוחים עם הצוות על התלבושת האחידה למסע "בעקבות לוחמים" ברמת הגולן. לאורך כל השנה, קשה היה להתעלם מהעובדה שבסופה יצאו לראשונה התלמידים חסרי המעמד בשכבה מהבועה שעטפה אותם כל עוד השתייכו למערכת החינוך. ביטוח הבריאות שהיו זכאים לו כתלמידים יפוג, וענפי תעסוקה מסוימים ייסגרו בפניהם בשל נוהל שמגביל את עבודתם ב–17 יישובים וכרגע מוקפא על ידי בית המשפט העליון. מעל הכל מרחפת אי־הוודאות שעוטפת גם את הוריהם — לגבי מעמדם בישראל, והעתיד.
המשימה הקשה ביותר
חרף אי־הוודאות, ביום הראשון ללימודים בספטמבר האחרון שלטה בשכבה בעיקר התרגשות מהשנה חדשה. התלמידים הגיעו לבית הספר בחולצות אדומות ושרשראות פרחים לצווארם, ועל השולחן המתינו להם עוגות שחילקה שירה, מחנכת י"ב 2. הקירות סביב עוד היו לבנים וערומים, הכיתות מצוחצחות: בית הספר התיכון עזב בתחילת השנה את משכנו הוותיק בדרום תל אביב, סמוך לבית הספר "ביאליק" השכן, למבנה חדש.
אליאב גיל, רכז השכבה ומחנך י"ב 1, ביקש להרגיע מעט את ההתרגשות והלחץ. "אין עוד בית ספר בארץ של ילדי מהגרים", אמר להם, "לכל אחד ואחד מכם יש סיפור חיים מאוד מאוד ייחודי ומעניין. הסיבה שאני כל כך אוהב אתכם. פה יש עוצמות. אתם באים ממציאות מורכבת, אפשר להודות על האמת, ובכל זאת אתם צוחקים, אתם מחייכים. ואני אפסיק לחפור את החפירה הזאת. יש לכם לימודים. הדבר שלשמו התכנסנו".
בחודשים האחרונים לשנת הלימודים השתדלו מורי השכבה להכין את התלמידים לקראת היום שאחרי התיכון, בין השאר בעזרת מפגשים עם ארגוני הסיוע השונים ועם בוגרי בית הספר שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית על אף הקשיים. "ניסינו למצוא לכל אחד משהו לעתיד, לבנות להם נתיב. זאת המשימה הכי קשה", אומרת שיר פלדמן, מחנכת י"ב 3 — הכיתה שבה מרבית התלמידים לא נולדו בישראל, ועל כן זכאים להקלות מיוחדות בבחינות הבגרות.
צילום: תומר אפלבאום
צילום: תומר אפלבאום
צילום: תומר אפלבאום
צילום: תומר אפלבאום
צילום: תומר אפלבאום
פלדמן מספרת שחלק מהתלמידים, אלה שעתידם בישראל לגמרי לא ברור, הפסיקו לצאת מהבית כמעט לגמרי. שתיים מתלמידותיה של שיר נמצאות בשלבים מתקדמים לקראת עזיבה לקנדה, לשם עוזבת בהדרגה מרבית הקהילה האריתראית בישראל. "כל הגירה היא קשה, ובפרט עבור התלמידים שזאת הפעם השנייה שבה הם מהגרים", מסבירה פלדמן את הרגשות המעורבים בנושא, "לא קל להיזרק למקום חדש בגיל 18".
שאם אנגוסום, תלמידה מצטיינת שחולמת להיות רופאת שיניים או מורה, היא אחת מאותן תלמידות שתעבור בקרוב לקנדה. אנגוסום, שהגיעה לישראל בגיל שש וחצי, זוכרת רק בקושי את המולדת אריתריאה, אך לטקס הסיום עלתה עם צעיף בצבעי דגל המדינה. "האם אני רוצה לעבור לקנדה? אני שואלת את עצמי כל יום, כותבת מה החסרונות ומה היתרונות", היא מספרת. "יתרונות — סוף סוף אוכל לבקר את המשפחה שלי ולטוס לכל מקום שארצה. מצד שני, טוב לי בישראל, עם החברות שגדלתי איתן, עם האנשים שהכרתי. אני ממש אתגעגע לחברות שלי, לבית ספר, לאוכל, לבמבה, למזג האוויר". בבכי, היא מסכמת: "החברות שלי גם יבואו איכשהו לשם, לקנדה. כמעט כל אריתראי בארץ מחפש לצאת מפה".
הולכים לאיבוד
שכבת י"ב של בית הספר רוגוזין מונה 51 תלמידים. לאורך הדרך היו ילדים שעזבו: חלקם גורשו, חלקם היגרו. אחת מתלמידות השכבה, סילבנה צגאי, נרצחה ב–2018 כשהיתה רק בת 12. בדצמבר האחרון, חודש הולדתה, ערכו לכבודה בבית הספר טקס זיכרון. על הרצפה באודיטוריום הונחו נרות נשמה שסודרו בצורת לב, ועל הקיר הוקרנו תמונותיה של סילבנה על רקע שיר של אד שירן. "היינו חברות טובות, בילינו כל היום ביחד. כשהלכת השארת לנו חור שהיה קשה למלא", אמרה חברתה הטובה של סילבנה, סלאם טעמה, בדברים שנשאה בטקס המאולתר.
כ–20 מתלמידי השכבה הם ילדי עובדים זרים שזכו לקבל מעמד בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה — הדור האחרון להחלטת הממשלה מהעשור הקודם. הם יתגייסו לצה"ל, ועתידם יציב יחסית. שאר השכבה הם ילדים למבקשי מקלט, רובם חסרי מעמד.
לאורך השנים עולה בהתמדה מספר התלמידים חסרי המעמד בתל אביב. בחמש השנים האחרונות שיעורם של חסרי המעמד מקרב התלמידים בחטיבות ובתיכונים בעיר יותר משילש את עצמו, אך האחוזים נותרו קטנים: מ–1.08% ב–2017 ל–3.6% השנה. בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים המצב שונה — השנה עמד שיעורם של התלמידים הזרים מקרב כל התלמידים בעיר על 8.6%, שרובם לומדים בבתי ספר נפרדים שאין בהם ישראלים.
ראש עריית תל-אביב, רון חולדאי בטקס הסיום בבית הספר התיכון ״רוגוזין״. צילום: תומר אפלבאום
"הפרידה קשה, בכל שנה מחדש", אומרת רחל צוק, סגנית המנהל. "יש תלמידים שאחרי הלימודי נסגרים בבית, הולכים לאיבוד", אומרת צוק, "אני מוצאת שקשיי היומיום, הקשיים הקיומיים, מקשים על התלמידים להתרומם ולהפנות את עצמם לנתיב מקצועי משמעותי. יחידי סגולה מצליחים, חלקם עושים זאת למרות שמרחפת מעליהם סכנת גירוש יומיומית. אבל אי־הוודאות משפיעה על רבים. עבורנו, הצוות, זה שובר לב — אנחנו רואים את הפוטנציאל שלא מתממש".
על אף החשש מפני העתיד, צוק משתדלת להפנות את עיקר תשומת הלב שלה להווה של התלמידים. "לדעתי, מערכת החינוך היא לא מפעל להכנה לעתיד", היא אומרת, "אנחנו משתדלים שבית הספר יהיה מקום בטוח ומצמיח, שיהיה מעניין, שהתלמידים יחוו הצלחות. תפקידנו הוא לעשות טוב את מה שאנחנו יודעים לעשות, התפקיד שלנו הוא כאן ועכשיו".
לדמיין את מחר
במובנים מסוימים, עתידו של מוחמד אדם חוסיין ברור יחסית: משפחתו, שהגיעה מדארפור שבסודאן, זכתה לאשרת תושב ארעי בשל פסיקת בג"ץ מ–2021. אמו עובדת בבית מלון, אביו טבח, וחוסיין הצעיר הוא שחקן כדורגל בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. כשחקן עובד, לחוסיין יש אפיק פרנסה וגם עיסוק לשנים הקרובות, שבהן הוא מקווה להיות "מושקע בכדורגל", כלשונו.
הקבוצה היא גם נקודת המפגש של חוסיין עם צעירים ישראלים בגילו. רבים מילדי השכבה מושקעים בספורט, אך חלקם רשומים כשחקנים זרים, דבר שמקשה על שילובם בקבוצות בוגרות שמוגבלות במספר הזרים שהן יכולות לרשום. אך בזכות פסיקת בג"ץ, חוסיין נחשב ישראלי. "החבר'ה בקבוצה שואלים הרבה איך הגענו לפה, יש הרבה סטיגמות כמו 'מה, זה נכון שהסודאנים גנבים?', זה מגיע הרבה מהחדשות, מדברים שהם שומעים", מספר חוסיין, "אני מסביר להם שיש אצלנו הרבה מעבר לזה".
אליאב גיל ומוחמד אדם חוסיין. צילום: תומר אפלבאום
לאחרונה הוא ספג קריאות גנאי, נהמות, מצד אחד של היושבים בקהל במשחק שהשתתף בו. חוסיין, שהיה תלמיד מצטיין בתיכון, מקווה גם ללמוד באוניברסיטה או במכללה בעתיד. להבדיל מהסטיגמות על כדורגלנים, חוסיין הוא המצטיין הכיתתי, והמורים מספרים עליו שהוא "מנהיג חיובי" ו"תלמיד מחונן". אך את העתיד הרחוק שלו הוא לא רואה בישראל. "אני לא חושב שאצליח פה", הוא אומר בכנות, "כאן תמיד ישפטו אותך בגלל צבע העור. זה ככה בכל מקום, אבל יש מקומות שזה פחות מורגש. כאן אין לי אופציות".
מדי שנה, בסוף יוני, מצטלבים ברוגוזין שני אירועים משמעותיים: טקס סיום השנה, וציון יום הפליט הבינלאומי. השנה הדברים אירעו יום אחרי יום. בשבוע שעבר נערך במוסד טקס לציון יום הפליט, בהשתתפות בוגרי בית הספר ונציב האו"ם המקומי. "אני לא מרגיש שאני תקוע, שאני חסר אונים", הסביר לתלמידים באריק, מבקש מקלט בן 25, "צריך פשוט לחלום כל הזמן, ולדעת שמחר — או עוד כמה שנים — אפשר יהיה להגשים חלומות. אל תתקעו בעבר, קחו את העבר ותשפרו אותו".
נציב האו"ם לפליטים מתייאס לה רוטה, שמשלים שנה ראשונה בתפקיד, נאם גם הוא בטקס החגיגי. "המורה הוא התפקיד היקר ביותר, ובו־זמנית התפקיד הלא־מוערך ביותר בחברה", אמר לה רוטה בנאומו, "צריך להכיר מה המשמעות של מערכת היחסים הזו בחייהם של ילדים שהוריהם עוסקים במאבק יומיומי של הישרדות. ילדים רבים מתמודדים כבר בגילם עם קושי שרבים מאיתנו המבוגרים לעולם לא יחוו. ואז המורים מציעים מרחב בטוח נוסף, מקלט של שלווה. זה נותן לילדים הזדמנות לגדול, ללמוד, לאהוב. להיות ילדים".
שאם אנגוסום במרכז עם צעיף עם דגל אריתריאה. צילום: תומר אפלבאום
Share on Facebook Share on Twitter
