כשמיליוני אורחים ישראלים ותיירים יינפשו במלונות בארץ בקיץ הקרוב, רוב הצוות שידאג להם מסידור וניקיון החדר טרם הגעתם, ועד לטיפול בכל בקשה לאורך שהותם, הם מבקשי מקלט ועובדים זרים. את החיוך הרחב של ג'נט הגוס גברמיכאל, שהגיעה לישראל מאריתריאה לפני כ-12 שנה הם יפגשו כבר כשיכנסו ללובי מלון לאונרדו פלאזה באילת, אותו היא מנהלת.
"הגעתי מאריתריאה לאילת ב- 2009 ויש הגעתי למלון שבו אני עובדת עד היום. התחלתי כמלצרית בחדר אוכל, אחר כך הייתי בריסטה, אחרי זה נהייתי אחראית משמרת בחדר אוכל ומשם עברתי לבר, ניהלתי את ה- snack bar. אחרי הקורונה עברתי ללובי. כשהתחלתי לעבוד, לא הכרתי את התוכנות מחשב שמשתמשים בהן, ואז לימדו אותי והסבירו לי ומהפעם השנייה כבר הייתי עצמאית."
ענף המלונאות בארץ מונה כ- 500 מלונות ובו מועסקים כ-42 אלף עובדים ועובדות בין מטולה לאילת ומים המלח עד ים-תיכון. מתוך כלל המלונות בארץ, באילת בלבד יש למעלה מ-10,000 עובדים, שמתוכם היום כ-1,500 הם פליטים ומבקשי מקלט, כך מספר יואב בכר, סמנכ"ל משאבי אנוש של התאחדות המלונות.
כמנהלת הלובי, בשלוש השנים האחרונות, ג'נט בת ה-32, נושאת אחריות כבדה בשיא עונת התיירות בדומה אולי למנהל חדר מיון, גם לובי מלון באילת מייצר מצבי לחץ ומפגשים מאתגרים.
"אין מצב שלא יהיו תקלות כי זה מלון ענק ויש פה המון אנשים אבל איכשהו צריך לצאת מזה." היא מתחמקת משיתוף במקרה אחד, אם כי ברור שהיו רבים. "אנשים שחושבים שהם קנו את המלון, ואומרים לך דברים, וגם כותבים לך בהערות (באתר) אחר כך. אני בעד להימנע ממצבים כאלה, גם אם אני מתעצבנת, אני הולכת אחורה, שותה מים עם קרח, אין לי ברירה אחרת."
אני מברך על כל עובד בין אם הוא פליט או מבקש מקלט אריתראי, סודאני או אוקראיני שנשאר פה ומתקדם בתוך המלון."
עם השנים, קור הרוח הזה, יחד עם הרבה מוטיבציה, כישרון ועבודה קשה, זיכה את ג'נט באמון של מנהל המלון, ויחד עם צוות מגוון ומגובש היא מצליחה לנהל את המלון בבוקר, ואת חיי המשפחה על ארבעת ילדיה בשעות אחר-הצהריים, כשבעלה יוצא לעבודתו במלון אחר בעיר.
"מה שטוב אצלנו במלון, בין אם במחלקה של מזון ומשקאות או משק בית, כולם עוזרים אחד לשני. אם מישהו חולה או מאחר, יגיע עובד מחדר-האוכל לעזור בלובי ולהיפך. כולם עוזרים, מנהל, סגן, שירות
חדרים, אז אם מישהו מאחר למשמרת תמיד יהיה מישהו שמגבה ואת לא מרגישה לבד." בין עובדי המלון, צוות שמורכב מקשת רחבה של לאומים ושפות: ישראלים, ירדנים, פלשתינאים, אוקראינים, סודנים ואריתראים. "המלון מקבל מכל סוג של עובדים, העיקר שידעו לעבוד".
ג'נט (ראשונה מימין) עם צוות המלון / קרדיט תמונה: ג'נט הגוס
כשג'נט מדברת על עבודתה במלון, הטון המחויך שלה הופך להיות רציני ורשמי, שמשדר ביטחון ומסירות. "אני נמצאת המון מול קהל, אנחנו צריכים לשמור על איפוק ונימוס," היא מספרת. "גם אם אורח יתפרץ עלייך, וגם אם הוא לא צודק, או דורש דרישה לא הגיונית, צריך לכבד את כולם, להעניק להם חוויה טובה שירצו לחזור למלון.
ג'נט מחדדת שזה אחד הדברים החשובים גם להנהלת המלון הבכירה. "לא משנה עד כמה יש בעיות או תקלות, הם תמיד יכולים לקבל פיצוי, ולהפנות אותם למישהו שיכול לעזור. אורח שנמצא פה, לטפל בזמן ולא אחרי שהוא עוזב. שיהיה שם טוב למלון."
"הילדים נולדו פה, הם כבר גדולים והם שואלים אותי, מה אני, ישראלית? אני אריתראי? לפעמים אם קורה משהו בבית ספר, הם ישר באים הביתה ושואלים את השאלות האלה. אני נולדתי פה, אני לא מכיר את אריתראה."
כשהיא יוצאת משטח המלון היא פוגשת אתגרים אחרים, אותם היא חולקת עם קהילת מבקשי המקלט באילת.
"החיים פה לא קלים, הילדים בבית ספר שרחוק מהשכונה שבה אנחנו גרים ואין לנו רכב וזו בעיה גדולה. הפתרון היחיד עבור המשפחות הוא תשלום חודשי של 500 להסעות פרטיות, במוניות. אין לנו אפשרות לשלם על כולם אז אנחנו משלמים רק עבור השניים הצעירים."
אבל כשמדברים על הילדים, הקשיים שצפים הם לא רק לוגיסטיים. השבר העמוק הוא בזהות שלה, של ילדיה, מול הסביבה והמדינה בה הם חיים.
"הילדים נולדו פה, הם כבר גדולים והם שואלים אותי, מה אני, ישראלית? אני אריתראי? לפעמים אם קורה משהו בבית ספר, הם ישר באים הביתה ושואלים את השאלות האלה. אני נולדתי פה, אני לא מכיר את אריתראה." כשהיא מדברת על עתיד ילדיה, הטון השלו שלה משתנה. שלא כמו במלון, כאן היא חסרת מענה "אני חושבת על הילדים ואיזה הרגשה זו. זה ממש קשה".
בכר מוסיף: "כל עוד מדינת ישראל לא מעניקה להם תעודת זהות אלא טופס "סעיף 2 (א)5" עדיין יש קושי" בכר מתייחס למסמך שמקבלים מקשי מקלט ממשרד הפנים שקובע רשמית שהם לא מורשים לעבוד, אך לרשויות אסור לאכוף את זה. "זה רק מקשה על מעסיקים," אומר בכר, "יש מעסיקים שזה מאוד מבלבל אותם והם לא רוצים להתעסק עם זה."
ענף המלונאות בארץ ראה מזה שני עשורים מצוקות בכוח אדם, ופנה רבות למשרד הפנים לאשרות לעובדים זרים. מבחינת יואב בכר, מבקשי המקלט המסורים, שעובדים במלונות ומכירים היטב את אופי העבודה והדרישות הם נכס והוא מעוניין לתגמל אותם בהתאם. לא רק משום שזה ייטיב עם התיירות והכלכלה של ישראל, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות.
"הפליטים שנשארו כאן, בישראל בכלל ובאילת בפרט, השתדרגו מעבודות הניקיון והחדרנות בהן התחילו, לעבודות אחרות במלון, וזו תופעה שנראית לי טבעית ודבר חיובי. אני מברך על כל עובד בין אם הוא פליט או מבקש מקלט אריתראי, סודאני או אוקראיני שנשאר פה ומתקדם בתוך המלון."
הצלחתה של ג'נט והשתלבותה במלון, מספרת את סיפורים של עוד מאות מבקשי מקלט שנמצאים בישראל למעלה מעשור, וכפי שבכר מעיד, עובדים אלו מיטיבים עם הענף, הכלכלה והחברה הישראלית, אך כשמדברים על תקווה או שאיפות להמשך, ג'נט עם הפנים קדימה, ומחשבותיה נעות שוב לעתיד ילדיה.
"אני ממש אוהבת את ישראל. כשבאתי לפה לא ידעתי מילה. ועכשיו יש לי פרנסה, ומשפחה, אבל כשאני רואה שהילדים שלי יגדלו פה, אני לא רוצה שיעבדו כמו שאני עובדת, אני מכבדת את העבודה שלי, אבל זה לא מספיק. צריך עוד."
בכר מצר על צמצום האפשרויות תעסוקה של הפליטים ועל הקשיים שמערימה המדינה בדרכם להשתלב פה. "לישראלים יש הכשרות ומוסדות לימוד, כל מיני תמיכות וקורסים של משרד העבודה, יכול להיות קורס מחשבים, היי-טק או קורס טבחים, ולמבקשי מקלט אין גישה לזה וזו בהחלט בעיה, זה רע מאוד."
"בתור בריסטה צעירה, הכנתי הרבה מאוד קפה. מדי פעם יש באילת תחרויות בין המלונות וכל פעם הייתי מגיעה למקום הראשון. בפעם השלישית אמרו לי: עוד פעם את? וככה שמו לב אליי. זו עבודה קשה, מאוד חם שם, אבל השעות היו טובות והייתי טובה במכירות, עבדתי המון זמן שם."
"הייתי רוצה לפתוח עסק, בר קפה, דברים שאני אוהבת להכין, פסטות, טוסטים, אני מכירה את התחום טוב ואני חושבת שאני אוכל להצליח." ג'נט שוב מדברת בלהט וביטחון, אך בנוגע לעתיד, היא שומרת על איפוק. "אבל אם מדובר בישראל זה הכל מתחיל בתעודת זהות, כרגע, אין מה לחלום יותר מדי".
Share on Facebook Share on Twitter
