סודקות את תקרת הזכוכית: נשים צעירות מבקשות מקלט לא מוותרות על השכלה גבוהה

צילום: נציבות האו"ם לפליטים

"רציתי ללמוד רפואה, אבל עבור אנשים שהם לא אזרחים ישראלים, אין אופציה ללמוד רפואה. גם לימודי סיעוד או כל דבראחר עם הכשרה אינו אפשרי," מספרת דניאל*, בת 19, שהגיעה עם משפחתה לישראל מסודאן, בעודה בת שלוש בלבד.

"בדקתי מה אני יכולה ללמוד מלבד רפואה – רציתי משהו מאתגר וככה הגעתי ללימודי הנדסת חשמל ומחשבים." היום דניאל מסיימת שנה א' באוניברסיטת תל אביב אך הכניסה לאקדמיה היא רק דלת ראשונה שפתחה מתוך דלתות רבות שעדיין מוגפות בפניה.

כ-8,000 ילדי פליטים ומבקשי מקלט חיים כיום בישראל, רובם הגיעו לכאן יחד עם הוריהם לפני למעלה מעשור, חלקם הגיעו בגפם, ללא הוריהם. הם גדלו והתחנכו כאן, בבתי הספר הישראלים ובנו את זהותם כפסיפס של זיכרונות רחוקים מהבית, המשפחה שכאן איתם והמציאות הישראלית. מורכבות הפסיפס הזה ושאלת הזהות צפה ועולה לקראת סיום התיכון. בעוד שבני נוער ישראלים, באופן טבעי,  עם  סיום התיכון ממשיכים למסלול של שירות צבאי  או שנת שירות , לימודים ועבודה; עבור ילדי מבקשי המקלט והפליטים הרצף הזה נקטע, ללא מסלולי המשך זמינים.

ארגון הסטודנטים האפריקאים בישראל (African Student Organization) הוקם בשנים האחרונות במטרה לסייע לדמוגרפיה המדויקת הזו, צעירי הפליטים האפריקאים. הארגון פועל הן להעצמה של צעירים פליטים מאפריקה, להכשרות טרום אקדמיות למסיימי תיכון והן לסיוע לסטודנטים בקהילת הפליטים האפריקאים, שלרובם אין מלגות או מקורות מימון חלופיים. נתוני האירגון מצביעים על כך שכיום משתתפים בתוכנית: 42 סטודנטים אפריקאים הכוללים 23 גברים ו-19 נשים; מתוכם שניים בוגרי M.A, שישה בוגרי B.A ו-15 בלימודי תואר ראשון, והאחרים בהכשרות מקצועיות ובמכינות שונות.

בשנים האחרונות החלו לצמוח מענים לסוגיית הצעירים המתבגרים שרואים עצמם ישראלים ומעוניינים לתרום למדינה המארחת, ולקהילה ממנה באו. זאת לצד מספרי בוגרי תיכון הגדלים מדי שנה בעקביות, כשבידם תעודת בגרות. ניסיון להשתלב במסלול של שירות לאומי הוא כיוון אחד, מאמץ להתקבל להשכלה גבוהה הוא כיוון מבוקש אחר. יש המעדיפים עבודה והכשרה תעסוקתית כמו גם הכשרות מקצועיות ולימודי תעודה המהווים חלק מן הכיוונים השונים אותם בודקים הצעירים הבוגרים.

כשדבורה, בת 18, שהגיעה עם משפחתה לישראל מאריתריאה לפני למעלה מעשור, התקבלה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון, הייתה איזו "טעות טכנית קטנה ברישום של האוניברסיטה", שבגינה לא הייתה זכאית למעונות. כתוצאה מכך, היא נאלצה לנסוע חמישה ימים בשבוע מתל אביב לבאר שבע וחזרה. " אין לי את היכולת לקבל את כל החוויה של הסטודנטים כמו לשבת בספרייה או ללמוד יחד בקבוצה בסוף היום כי יש לי נסיעה של שעתיים, ואפילו היו מבחנים שהגעתי אליהם באיחור בגלל תקלות ברכבת."

דבורה ודניאל, הן שתי צעירות שסוללות להן דרך, אבן אחר אבן, בקרקע שלא הייתה סלולה לפניהן ומשתפות מעט מהאתגרים שלהן, והאופן בו הן מתמודדות עימם.

"זה קשה מאוד. אין שום מלגות המיועדות לקהל היעד שלנו, ויש ארגונים שמסייעים, אבל בעיקר לסטודנטים המתקבלים למכללות, לא לאוניברסיטאות."

דניאל עבדה במהלך התיכון כדי לממן את שנת הלימודים הראשונה שלה באקדמיה, אך שנה ב' באופק והיא עדיין לא יודעת אם תצליח להשיג את המימון, מבלי לפגוע בלימודים. "את צריכה לחשוב איך מממנים לימודים אקדמאים, איך מממנים מחייה, אם לומדים אין זמן לעבוד, וכשעובדים יש פחות זמן ללמוד."

האירוע השנתי של ארגון הסטודנטים האפריקאים. צילום: נציבות האו"ם לפליטים

"בסביבה האקדמית לא רגילים לראות כהי עור, ולא רגילים לראות נשים בכלל, ולהיות גם וגם, ואז כשמגלים מה הרקע שלי (בת למבקשי מקלט), זה בכלל שוק עבורם."

אך הקושי הכלכלי הוא לא ההתמודדות היחידה. היא מספרת על חוויית הניכור והשונות במסדרונות הפקולטה להנדסה: "בסביבה האקדמית לא רגילים לראות כהי עור, ולא רגילים לראות נשים בכלל, ולהיות גם וגם….., ואז כשמגלים מה הרקע שלי (בת למבקשי מקלט), זה בכלל שוק עבורם." היא מספרת על היחס של הסטודנטים האחרים וגם של המרצים, שלאט לאט גילו את הכישרון שלה והפנו את תשומת לב שאר הכיתה אליה.

גם דבורה, סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע מסכימה. "ללכת ללמוד בסטטוס שלי זה לא דבר פשוט. המון שאלות על הזהות, "למה את פה, למה זה המעמד שלך? מה זה אומר?" זה לא שהם לא רוצים אותך שם, פשוט אין להם את הכלים להתמודד אתך."

דניאל ומשפחתה עברו את הדרך מסודאן למצרים עד לישראל, בהתחלה התגוררו בתל אביב, ולפני כעשר שנים עברה המשפחה ושלושת האחים הצעירים לרחובות. "ללמוד כשאין משאבים לעשות את כל זה, בלי אנשים שאתה מכיר, שיתפחו לך דלת, להיות הראשונה שהולכת לעשות את זה בתחום ההנדסה, זה לא קל."

"אין לי זמן לבזבז, אני לא אוותר על האפשרות לממש את עצמי."

למרות כל אלו, לדניאל המסלול ברור והיא ממשיכה להתמקד במטרה, אבל לקראת שנה שנייה, חבריה ללימודים מתחילים להגיש בקשות להתמחות למקומות עבודה, ושם הדברים עדיין לא פתורים עבורה ועבור שאר הפליטים הסטודנטים. "התחלתי לבדוק אפשרויות לעבודה לקראת סוף שנה הבאה. לרוב האנשים יש את המקום שכבר שמור להם. המצב שלי לא טוב בינתיים, אין לי את הקשרים עם האנשים בשביל networking, בשביל לבנות משהו חדש, לרוב כשרואים את המעמד שלי בארץ, דוחים אוטומטית את המועמדות." אך למרות כל אלו היא לא מרימה ידיים: "אין לי זמן לבזבז, אני לא אוותר על האפשרות לממש את עצמי."

אם מניחים בצד את הקושי הכלכלי והחברתי, הבירוקרטי והמשפטי מגיעים לשאלה המטרידה את דניאל, כמו את רבים מבני גילה שגדלו בארץ יותר שנים מאשר במולדתם, שאלת הזהות. "האתגר הכי גדול זה למצוא איזון ולהבין איפה אני ומה אני."

שאלת הזהות היא גם זו שהובילה את דבורה להירשם ללימודי סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי אפריקה באוניברסיטת בן גוריון. "חשבתי שלימודים כאלו יעזרו לי להתמודד עם שאלת הזהות שמעסיקה הרבה אנשים, הרבה חברים מסביבי – להבין את החלק של התרבות בתוך השאלה "מי אני"?"

תמונה: דבורה גרצדיק

דבורה מכירה מקרוב את סוגיית הזהות; הזיכרונות מהבית באריתראה אל מול ההשתלבות בישראל. אחת מתוך שלוש העבודות בהן היא עובדת היא כתיבת צללים. היא מתעדת בפרוזה או בשירה את סיפורי הקהילה שלה, רובם סיפורי המסע מאריתריאה לישראל. את סיפור המסע שלה, כשהייתה בת 6 או 7 מאריתריאה היא טרם העלתה על הכתב אך בחלקים בהם היא משתפת, סיפורה גדוש בזיכרונות תמימים שאם שוכחים לרגע את הנסיבות אפשר לטעות שהיא משתפת בחוויות של טיול משפחתי בשבת לאילת. "היינו ממציאים משחקים בדרך, משחקים חמש אבנים, ובגלל שהייתי קטנה, לפעמים היו מרימים וסוחבים אותי חלקים מהדרך".

גם אם היא לא מתעכבת על הקושי, הוא נוכח בחוויה שלה, בדרך שלה. כך למשל היא נוגעת לרגע בתמונה שנחקקה לאותה ילדה בת ה-7 בזיכרון: פנים זבות דם ומכוסות זבובים בגבול מצרים, בזמן שחיכו "שישלמו עלינו כדי שנוכל לעבור". ומיד עוברת להתלוצץ שוב, ב"חולות" כיבדו אותנו במצות, כנראה שהיה פסח, ולא הבנתי את הקונספט של זה, היה גם חומוס, קבב ונקניקיות, שלא הכרתי ולא אכלתי את זה, נתתי את זה למישהו אחר".

"ראיתי דברים קשים בחיים, אז גם אם קשה לי בלימודים או בסיטואציות קשות, אני לא אתקע עליה, כי בכל זאת – זה הרבה יותר קל מדברים שכבר עברתי. הייתי אצנית, אז זה כמו בריצה, את רואה את קו הגמר ולא משנה מה, את רצה לשם."

ההשתלבות בארץ בעזרת לימודים בבית הספר ביאליק-רוגוזין, קריירה קצרה כאצנית ומשפחה תומכת ושורשית, כפי שהיא מכנה אותה, מעניקים לה את הגב והחוסן להמשיך ולשאוף גבוה. "אחרי שאסיים תואר ראשון אני רוצה לעשות תואר בהנדסה ומחשבים, אני אוהבת שפות, וגם תכנות זו שפה, אבל אין לי את התשובה עדיין מה אני רוצה לעשות בחיים. אני יודעת שאני לא רוצה שללכת לאוניברסיטה ייחשב הישג עבור הקהילה שלי. שאנשים יתקדמו."

"ראיתי דברים קשים בחיים, אז גם אם קשה לי בלימודים או בסיטואציות קשות, אני לא אתקע עליה, כי בכל זאת – זה הרבה יותר קל מדברים שכבר עברתי. הייתי אצנית, אז זה כמו בריצה, את רואה את קו הגמר ולא משנה מה, את רצה לשם."

."אנחנו מסייעים בהשכלה ובהעצמה של הדור הצעיר של האפריקאים בישראל, וביצירת מנהיגות חדשה" אומר אל- חאדג'י פופאנה, העומד בראש ארגון ASO בישראל. "אחד מהאתגרים הגדולים שלנו הוא גיוס תמיכה והכרה באוכלוסייה הייחודית המנסה לממש את עצמה בישראל, כדור הצעיר של מבקשי מקלט ופליטים החיים כאן כבר כ – 15 שנים".

אירוע שנתי של הארגון לסטודנטים אפריקאים. צילום: נציבות האו"ם לפליטים

*השם שמור במערכת

Share on Facebook Share on Twitter