ברהה עבד בהיי-טק, אך נכלא משום שדתו אינה חוקית באריתריאה
ברהה הוא מתכנת מחשבים שהושעה מלימודיו באוניברסיטה ונכלא על-ידי הממשלה מכיוון שהזרם הנוצרי אליו הוא משתייך, פנטקוסטליזם, אינו חוקי באריתריאה. © נציבות האו”ם לפליטים בישראל
כשברהה מדבר על אריתריאה, עיניו מתמלאות דמעות, לא מכמיהה לחזור, אלא בשל הכאב שגרם לו היחס האכזרי ממנו סבל בה. הוא מתייחס למולדתו כבית ללא אור.
”שורר שם חושך בלי סוף, בארץ שלנו. אין שם שום חזון לעתיד“.
ברהה, מתכנת מחשבים מוסמך וחבר בכנסיה הנוצרית האורתודוכסית, הורחק מהלימודים באוניברסיטה על-ידי כוחות הביטחון של ממשלת אריתריאה. הם האשימו אותו בהשתייכות לנצרות הפנטקוסטלית, זרם שאינו חוקי באריתריאה.
”אחרי זה שלחו אותי לכלא“.
הוא נכלא למשך שבע שנים, מ-1999 ועד 2006, ואולץ לשרת בצבא ולעבוד עבודת פרך.
”נאלצתי לעבוד כמו עבד בזמן שעינו אותי קשות“.
לאורך כל התקופה לא עלה בידו ליצור קשר עם משפחתו. הוא שלח מכתבים רבים לממשלה והתחנן כי ישחררו אותו, אך מעולם לא קיבל תשובה.
”שם לקחו את הציפורניים שלי“, הוא אומר ומציג את אצבעותיו, שהעור בקצותיהן צמח ויצר רקמת צלקת רכה. ”זו המדינה שלי“, הוא סיפר כשהוא מביט בידיו.
במהלך כליאתו, ברהה היה נואש לצאת מהמצב אליו נקלע, ובשנת 2002 ניסה להימלט. במהלך הבריחה עלה אחד מחבריו על מוקש ונהרג במקום. ברהה עצמו נפצע וסבל מכוויות שכיסו מחצית מגופו.
”המשטרה הגיעה ושלחה אותנו לבית החולים… ואז בחזרה לכלא“.
לאחר ארבע שנים נוספות של מאסר ועבודת פרך, ניסה ברהה להימלט פעם נוספת. הפעם הוא עבר את הגבול לסודאן ומשם למצרים. אולם, הן השתייכותו האתנית והן השתייכותו הדתית מנעו ממנו להרגיש מוגן במצרים ולמצוא בה מקלט.
”כשהייתי בכנסייה מישהו בא והיכה אותי“.
בתקווה להגיע למצב טוב יותר, הוא חצה את מדבר סיני ונכנס לישראל. מכיוון שלא היו לו תמיכה או קשרים כלשהם בתל אביב, הוא ישן במשך יותר מחודש בגינת לוינסקי. במעט הכסף שחסך במהלך החודש הראשון שלו, הוא עבר לדירת חדר עם חבר.
היום, אחרי שבע שנים בישראל, הוא מהרהר על חייו כאן:
”לפעמים, אתה יודע, החיים גרועים מאוד. בהתחלה, האנשים בישראל, הם עזרו לנו. אבל אחר-כך, החיים התחילו להשתנות בגלל הפוליטיקה. זה לא טוב בשבילנו. הם מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו לא בני אדם. הם חושבים שאנחנו לא משכילים. אנחנו משכילים בדיוק כמו כל אחד אחר“.
בניסיון לעזור בשינוי המצב עבור חבריו האריתראים, החל ברהה להתנדב בשנת 2013 בבית הספר האריתריאי הקהילתי. בית הספר נמצא בקומה השלישית בבניין הסמוך לתחנה המרכזית, וכולל חמש כיתות לימוד וחדר מחשבים. הוא מופעל אך ורק על-ידי מתנדבים וממומן על-ידי הקהילה. הפעילויות המרכזיות בו סובבות סביב הוראת הטיגרינית – השפה האריתראית – לדור הבא ויצירת מקום בטוח שאליו יוכלו הילדים להגיע אחרי הלימודים.
”משפחות עובדות ללא הפסקה כדי להשיג כסף בשביל הילדים שלהן“, אומר ברהה, ומתאר את מצבן של רוב המשפחות האריתריאיות החיות בישראל. ”בגלל זה אין אף אחד בבית. עבור הילד זה לא טוב. אבל אם הילד מגיע לכאן [לבית הספר הקהילתי], אז יש לילד מקום בטוח“.
ילדים אריתראים החיים בישראל זוכים רק לתמיכה מועטה, בין אם נולדו בישראל ובין אם באריתריאה. אולם בית הספר הקהילתי האריתריאי מספק מקום בטוח לילדים צעירים ומסייע לתלמידים להרגיש קשר לאריתריאה, מדינה אליה הם עשויים לחזור יום אחד, בתנאים של ביטחון.
”[חשוב] ללמוד את שפת האם מכיוון שילדים שנולדים כאן מדברים רק עברית. אבל המשפחה הגיעה מהארץ שלנו. יש ויכוח כזה בין הילד למשפחה, בגלל השפה“, אומר ברהה.
ברהה מקווה שבאמצעות שיעורי הטיגרינית הילדים ילמדו לכבד את התרבות ממנה באו, וגם יבינו את הקורבנות שהוריהם הקריבו – וימשיכו להקריב – כדי לדאוג לצורכיהם.
Share on Facebook Share on Twitter
